עצמאית בשטח

מסתבר שחיסון נגד שפעת אינו בהכרח ערובה לבריאות, כי את השבוע האחרון העברתי שוב עם אקמול, דקסמול, טישו ומרק עוף. לפחות אם הייתה לי הפריווילגיה להישאר במיטה, אלא שכמו תמיד מסתבר שאני מאיישת משרה הכרחית ביותר (עאלק), ונאלצתי להתייצב במשרד. ביום א' נתקעתי עד שעת ערב מאוחרת בבית משפט (אני, שולה שמבדוי, מייצגת את המדינה. הורס אותי כל פעם מחדש), ביום ב' הגעתי "רק" לכמה שעות בבוקר כדי לסגור דברים דחופים וכמובן שנשארתי יום שלם. בימים ג'-ד' לא יצאתי מהבית (שלא לומר מתחת לפוך), וביום ה', איך לא, כבר עבדתי כרגיל, גם כי חיכו לי עניינים בוערים וגם כי נמאס לי מהפוך. במקביל, מיצי2 שלי הולך ונחלש. בשבועיים האחרונים ביקרנו כמה פעמים אצל הוטרינרית, בניסיון להקל על פצע ברגל, אשר מפאת גילו של הכלב לא ממש ניתן לריפוי. מיצי2, כולו עור ועצמות, ישן רוב שעות היום, ובשעות הערות הספורות שלו מסתובב בבית על רגליים רועדות. אני יושבת על הספה ומחזיקה אותו בחיקי, מדברת אליו ומזכירה לו איזה חיים יפים היו לנו יחד. איך היינו מטיילים בעיר ויורדים לים, את החברים שלו מגן מאיר (שרובם כבר לא איתנו), ואת שאריות הנקניק שהיה מקבל דרך קבע מהשכנה (שאין לי מושג אם היא עדיין איתנו או לא, היות ועזבתי את השכונה). ינוקא אומר שמיצי2 מסריח, ומכנה את הבל פיו "נשמת מוות", אבל בעיני לכלב יש ריח של תינוק. אני מנשקת אותו בלי סוף, מכסה אותו בשמיכת הפליז הקטנה שלו, מחזיקה אותו כשהוא אוכל או שותה (אחרת הוא נופל לתוך הקערה) ומשתדלת להיות איתו בכל דקה פנויה. ובלילה, לפני שאני נרדמת, אני בוכה. אני מתאבלת על מיצי2 שלי בעודו בחייו, וכבר עכשיו אין לי נחמה.

כלניות משוק הכרמל.

 


חייבת לסדר כבר את התאריכון של המצלמה. ממש בלתי נסבל.

על מה לא הספקתי לכתוב?

על הקניה המוצלחת בסייל (בגדים).

על ספר שמאוד נהניתי ממנו. ממליצה. פול אוסטר/ מוסיקת המקרה

על העבודה. כרגיל.