עצמאית בשטח

מיצי ז"ל הגיע בתקופת החגים, שנת 1996. הוא נולד באוגוסט של אותה שנה ואומץ ע"י איריס, שהיתה חברה קרובה של ל' האקס שלי. אותה איריס הרתה והתחתנה אחרי חודשיים-שלושה, ובעלה לא רצה את מיצי. אנחנו הכרנו את מיצי מהביקורים אצלה, ול' מאוד רצה אותו ואמר לי כל הזמן שבשלב מסוים יימאס לה מהכלב ואנחנו ניקח אותו, מה שאכן קרה לבסוף. איריס ובעלה באו איזה יום לפנות ערב, ישבו אצלנו קצת ואז הלכו והשאירו את מיצי, שהיה גור קטן, מתוק ומפוחד שנצמד לדלת וחיכה שהם יחזרו ויקחו אותו. ל' אמר שייצא איתו לטיול ארוך, ומיצי (שאז עוד לא קראו לו מיצי) יתעייף ויירדם, אבל מיצי, שכבר אז לא היה פראייר, נשאר לשבת כל הלילה ליד הדלת, ולא עצם עין, ול', שעם (ואולי בגלל) כל הבעיות שלו היה פרא אדם עם לב רך כחמאה, ישב איתו כל הלילה וכשקמתי בבוקר מצאתי את שניהם ערים ומותשים, ואני זוכרת את זה כאילו קרה רק אתמול. מיצי הגיע עם שם שלא אהבנו, אז ל' היה קורא לו "בוא" ואני לא קראתי כי לא היה לי איך, ורק אחרי חודשיים בערך מצאתי לו שם ("מיצי"), שהתפצל לכ 10 שמות חיבה וכינויים, ליווה אותו עד יומו האחרון ועורר תגובות בכל מקום. אחרי שנה וחצי בערך, בפברואר 1998, חזרו יום אחד ל' ומיצי מטיול בים, ואיתם כלב זר, כולו עור ועצמות, מדובלל פרווה ומטונף. ל' אמר שמיצי מצא אותו על הטיילת, והכלב התלווה אליהם. נתנו לו לאכול ולשתות, ואני כבר לא זוכרת אם באותו מעמד נשאר או מיד הלך, מה שבטוח שבחודשיים –שלושה לאחר מכן הכלב היה מגיח לביקור ומסתלק כרצונו, ואני דווקא רציתי שנדאג לו לבית, אבל ל' אמר שהכלב הזה הוא נפש חופשיה וצריך לתת לו להתנהל כרצונו, ולמרות שבאיזה שהוא שלב דווקא ניסינו למסד אותו, הכלב תמיד הסתלק לדרכו. עד שיום אחד, ממש קצת לפני שעברנו דירה, הוא הופיע אצלנו בדלת עם רגל פצועה, ולקחנו אותו לטיפול וגם ניסינו שוב למסור לאימוץ אבל התחרטנו כי כבר נקשרנו אלינו, וחזרנו במהירות לאסוף אותו מיום האימוץ של שישי בצהרים (שהיה מתקיים בחלל הקטנטן של העמותה במתחם בזל). ל' חיכה לי בחוץ ברכב, ואני נכנסתי וראיתי אותו (אז כבר קראנו לו מיצי2, שם שהוענק ע"י ל') ישן בשלווה, מכורבל כולו, מתחת לכיסא של הבחורה שטיפלה בניירת. התכופפתי אליו וליטפתי אותו, ומיצי2 הרים את הראש והתחיל ללקק לי את הפנים בהיסטריה, וככה נשארנו דקות ארוכות, עד שהתרוממתי ואמרתי לבחורה שישמרו לעצמם את הפיקדון (50 ₪) כתרומה, ויצאתי משם עם מיצי2 שלי בידיים.

מיצי2, כדרכם של כלבים שאומצו כבוגרים, היה כלב טוב ואסיר תודה, לעומת מיצי שהיה מפונק ודרש תשומת לב מלאה בכל דקה. בימי שישי אחה"צ הייתי שוכבת על הספה וקוראת עיתון, מיצי יושב לי על הבטן (ואסור לגעת בו) ומיצי2 שוכב למרגלות הספה. הייתי מושיטה יד, מלטפת אותו (בזמן שמיצי נוהם בכעס כי התנוחה שלי השתנתה קצת), ושואלת אם הכל בסדר, ומיצי2 היה מרים את הראש, מסתכל עלי בעיניים אוהבות ומקשקש בזנב. בשנותיו הראשונות היו למיצי2 לעיתים תגובות מאוד מפוחדות, והוטרינר אמר שזה בגלל שהיה כלב מוכה בצעירותו, כך שלמרות שלא אהב שמרימים אותו, פיתחתי מנהג לחבק אותו כל יום דקות ארוכות כדי שירגיש אהוב ומוגן. מיצי2 היה כלב כ"כ נוח, תמיד אכל מה שקיבל (לעומת מיצי שהיה מסוגל לצום יומיים אם לא קיבל את האוכל הספציפי שאהב), היה מרוצה מכל טיול שעשינו (מיצי היה נעמד באמצע הרחוב ומסרב לזוז אם המסלול לא נראה לו), אף פעם לא הציק לאורחים (מיצי היה מכריח כל אורח לשעשע אותו, שלא לדבר על זה שהיה נשכן לא קטן), לא שרט רהיטים ולא תקף חתולים.

ביום שישי עוד שבוע יהיה חודש למותו.

כבר שלושה שבועות שאני נכנסת הביתה ומיצי2 לא מקבל את פני, שאין לי למי לתת את הקצה של הסנדוויץ, כף של מרק, שארית מהפסטה. כבר שלושה שבועות שלמעט ההכרחי (עבודה, קצת חברים), אני בתוך המיטה שלי, בוכה. רק שלושה שבועות, מה יהיה הלאה.

קצת אחרי שמיצי ז"ל שלי נפטר, הקימו אלונה (חברתי היקרה) ובעלה לול בחצר, ושיכנו בו 2 תרנגולות. כשאלונה סיפרה לי על כך, שאלתי אם יש כבר שמות (לא היו), והצעתי שיקראו לאחת מהם על שם מיצי ז"ל, וכך היה. כשאלונה ראתה בפייסבוק שמיצי2 נפטר, וסימסה לי דברי ניחומים, עניתי לה שצריך להביא עוד תרנגולת. "אולי עז. נראה" כתבה אלונה כתגובה. מחכה. 

מיצי2 ז"ל. שנת 2010