הבוקר התעוררתי
ב 4 בלילה, ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים לא הצלחתי לחזור ולהירדם. אז קמתי, והכנתי
תה (עם סיגריה) ושוטטתי קצת באינטרנט ובשעה 5:00 פתאום נפלה עלי עייפות וחזרתי
למיטה, והתעוררתי רק ב 9:30. "וואי, 9:30" אני אומרת לעצמי, בגלל שזכרתי
שקבעתי עם חבר לקפה והיה לי ברור שלא אספיק לפני כן את כל הקניות שהיו לי. "סבבה"
אני אומרת לעצמי, "מי צריך קניות" (בזמן האחרון התאהבתי בדחיית קניות
וסידורים למועד לא ידוע), וקמתי והתארגנתי ויצאתי לדרך, ורגע לפני שהגעתי קיבלתי
הודעת ביטול לקפה ומצאתי עצמי באמצע העיר, מצוידת בפתק מלא משימות וימ-בה זמן
פנוי. לאחר ניסיון כושל לארגן קפה חלופי, הבנתי שאין מנוס והתחלתי לסמן וי על כל מיני
סידורים (לקפוץ לרואה חשבון) וקניות הכרחיים (מגפיים) והכרחיים פחות (קופסא
לביצים). בדרך הביתה נכנסתי לסופרמרקט (הפסקתי לשתות חלב השבוע, והקפה שחור שהיה בבית
התגלה כפג תוקף מאז שנת 2011) וקבעתי עם א', שמזמן הבטיח שיבוא לכל מיני תיקונים. את
א' הכרתי לפני איזה 4 שנים (זוכרת שעוד גרתי בדירה שלי אז), הוא גבר-גבר, הנדי-מן מסוקס
עם קבלות (= הארלי דוידסון), אשר במסגרת עבודתו מרבה להיעדר מהארץ, ולהחליף
טלפונים, כך שתקופות ארוכות יש בנינו נתק בתקשורת, והאמת שמה שאני במיוחד אוהבת
אצלו זה שהוא בגיל שלי. היום בכל אופן, הוא היה
בת"א, הצטער לשמוע על מיצי2 ז"ל ואמר שיבוא לביקור ניחומים. את הקפה
צריך להכין לו לפי הוראות מיוחדות ("רק כוס זכוכית, לחמם אותה קודם ואז לשים
קפה ומים, ורק שלושת רבעי כוס. הסוכר רק בסוף, ותשימי לי חום, לא לבן" "תגיד,
באשדוד גם היית שותה ככה, או שלמדת מה זה סוכר חום רק כשעברת לת"א??"),
ואסור להגיד לו באיזה מברג להשתמש ("בואי לכאן. תחזיקי את המתלה ותשתקי").
בכל מקרה, הוא תלה את השנדליר שקיבלתי פעם במתנה ומרוב מעברי דירות כבר שכחתי ממנו,
הזיז את התמונה של מיצי ז"ל למקום אחר, וסידר לי את השעון האוטומטי של הדוד (מה
רב היה אושרי כשגם הוא חשב שמדליקים את הדוד דרך המתג הנפרד שמיועד כהכנה לתנור
חשמלי! מי סתומה עכשיו, עובדיה, מי???). אחרי שהלך נהיה לי עצוב, אז הכנתי את
המאכל האהוב עלי (פתיתים ברסק עגבניות), וישבתי לכתוב את הפוסט. אני מתה להיכנס
לישון קצת אבל אין לי כוח לסדר את המיטה.
ענייני ספרים:
קראתי את "קרקע לא מוכרת" של ג'ומפה להירי. סיפורים על הווי הקהילה הבנגלית בארה"ב. כתיבה עדינה, זורמת, מאוד אהבתי. למרות שבדר"כ לא מתלהבת מסיפורים על קהילות מהגרים.
קוראת כעת את "גלנקיל - מותחן כבשים" של לאוני סוואן. עושה רושם של ספר חמוד, קליל, זורם, כתוב טוב, אבל איכשהו לא כובש אותי. קוראת כל פעם קצת ועושה הפסקה עם ספר אחר. מישהו קרא?
על מה רציתי
לכתוב ולא הספקתי:
- על העבודה. השבוע גיליתי שאני חייבת ללשכה
כמה מאות שעות עבודה, שהצטברו בעיקר בגלל שהייתי עסוקה עם מיצי2 ז"ל, ובמאמץ
לצמצם את הפער עשיתי החודש איזה 200 שעות, וכך יהיה גם בזמן הקרוב. זה אומר
שאני המון שעות במשרד, אבל לא אכפת לי בכלל. טוב לי שם, אני אוהבת את החבר'ה
במשרד, אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר ולהגיע לעבודה, אני אוהבת שהמוח שלי טרוד
בחיפוש אחר טעויות ופתרונות, אני אוהבת שבאים להתייעץ איתי, ואני אוהבת לצאת
בערב מהמשרד ולדעת שעשיתי את הכי טוב שאני יכולה.
- הפסקתי לשתות חלב. כבר 3 ימים רק שחור
ותה. נראה מה ילד יום.
- נגמר לי המנוי לפילטיס. אני אמורה להירשם
מחדש בסטודיו אחר, אבל לא מוצאת את הזמן(?) לזה. אני רוצה גם להתחיל לרוץ(!).
- א' סיפר לי שהתחיל לקרוא את הספר "שתיים
דובים", אותו ראה בזמנו אצלי ולכן החליט שאני ממליצה עליו (בחיים לא
אמרתי לו מילה בנושא). שאלתי אותו איך הוא מתרשם והוא אמר שהוא ממש בהתחלה,
ושלא אגלה לו. "ברור שלא", אמרתי, ורק נפלט לי שזה מבוסס על סיפור
אמיתי. צריכה לזכור לשאול אותו בהמשך, מעניין אם גם גברים מסוקסים בוכים
מסיפורים.
המגפיים החדשים
קופסא לביצים. לא יכלתי להשאיר אותה בדוכן..
וזה השנדליר. למעשה זה מעמד לנר. (יש לי מארז שלם של נרות ריחניים מאיקאה, ועכשיו ראיתי שהם גדולים מדי למחזיק הזה. איזה באסה, אולי אחתוך אותם. נראה)
שתהיה שבת סבבה אגוזים, כמו שטליק אומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
