השבוע שודר הפרק האחרון של "ילדי האנרכיה",
סדרה אחריה אני עוקבת מאז שעלתה למסך הקטן אי שם ב 2008. בשנים הראשונות הייתי
צופה בפרק השבועי בטלוויזיה (זוכרת שהיה משודר במוצ"ש), ולאחר מכן עברתי
להורדות פיראטיות וצפייה במחשב (כראוי לצופה אדוקה בסדרת עבריינים, ובהשפעת ינוקא).
עשרות פעמים אמרתי לינוקא שאני מפסיקה לצפות, שנמאס לי מהאלימות, מהסגידה לפושעים (במיוחד
טובי המראה שבהם), מהמסר של זילות בחיי אדם, וגם מהעלילה שהלכה ונהייתה צפויה
ובלתי הגיונית גם יחד, אבל המשכתי. מכוח ההרגל, הקשר לדמויות, הנאה מאיכות הצילום
ופס הקול, והיום אחה"צ צפיתי בפרק האחרון, ובסצנת סיום דרמטית, עצובה, מקמטת
את הלב וכמו תמיד - מרהיבה מבחינת צילום ועריכה, ו- צפויה.
ולמה אני מזכירה זאת?
כי לפני שבוע או קצת יותר צפיתי בקטע מהפרק
הראשון של הסדרה (בגלל שהורדתי את פופקורן ועשיתי ניסוי צפייה), ונדהמתי לראות
איזה שינוי פיזי עברו שחקני הסדרה (או לפחות אלה ששרדו עד העונה האחרונה). אנשים* התבגרו,
הזדקנו, השמינו, הלבינו, התקמטו. "וואו" אני חושבת לעצמי "7 שנים. גם
אני השתנתי ככה?"
*לא כולל השחקן הראשי, שמשביח מעונה לעונה. והדמויות
הנשיות הראשיות שעוברות פוטושופ רצחני.
צ'רלי האנם בתפקיד הראשי
הערה: לא מכירה אף אחד שצפה בסדרה הזו חוץ ממני (כי יש לי עניין לא פתור עם
אופנוענים) ועזרא (כי הוא אופנוען, ולמעשה אין לי מושג אם המשיך לצפות כל
השנים), וינוקא (שהכיר את הסדרה דרכי).
היום הסתפרתי, אחרי כמעט שנתיים בהם הדרתי רגלי
מעבודה מקצועית, והסתפקתי במספריים הפרטיות שלי. עכשיו שוב יש לי שוונצ'ים על
הפרצוף. כיף. 
השבוע הגעתי לקו הסיום המיוחל, באחד הפרויקטים
הכי קשים בהם הייתי מעורבת ב 20 שנים אחרונות (כלומר מאז שהתחלתי לעבוד במקצוע). חשבתי
שאחוש הקלה, שאשמח, שאבכה, שיפלו עלי נצנצים מהשמיים ומלאכים ישתינו לי על הראש. שום
דבר מכל זה לא קרה. הכל רגיל. 
היום, היום, ממש היום אני כאן 11 שנים! (והשתניתי מאז. אוהו כמה שהשתניתי)
יש לי מלא עבודה על הראש, שבת שלום. ושירד גשם!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
