עצמאית בשטח

שכונת פלורנטין מורכבת מגריד עירוני פשוט ונעים, ואני התאהבתי בהליכה לאורך רח' פרנקל, שמוליך אותי בקו ישר בין שתי קצוות השכונה. אתמול אחר הצהרים הלכתי מכיוון מזרח למערב, וליוויתי במבט את חזיתות הבניינים שכבשו את ליבי בפשטות ונעימות בה הן מגדירות את הרחוב. זו השעה בה מתחלפת המולת צהרי שישי בשקט של רגע לפני כניסת שבת, ואני התקדמתי לאיטי, במין סחרור קל ונעים של תערובת אלכוהול וג'וינט מתוק, עד לפינת הרחוב שלי ההומה מיושבי בית הקפה והברים. סולידריות, ערבות הדדית וכולנו-בסירה-אחת הן מילים יפות שמייצגות ערכים ראויים, ככה לימדו אותנו בפעולות בתנועה, אלא שבסופו של דבר התמיכה תמיד תבוא מהקרובים אליך ולא מה"מדינה". ואני עליתי הביתה וחשבתי לעצמי שאני כזאת טייפ קאסט של תל אביבית שמאלנית, רק לגזור ולהדביק על פוסטר, בלי קשר לטוב או רע. אני שלמה עם מי שאני, אין לי עניין לשכנע בצדקת דרכי, אין לי כוחות ולא רואה את עצמי אחראית למעשים ולבחירות של אחרים. אני אוהבת את החיים הקטנים שלי, יש לי עבודה טובה, מנוי לחדר כושר, לחם וחלב במקרר, 2 פאקטים של קנט בשידה, חברים יקרים שתומכים לעת משבר, ואחד אבא שאמר לי בטלפון לפני יומיים "מתוקה שלי, אל תדאגי, אני תמיד שומר עליך". ויותר מזה אני לא צריכה.

שבת שלום