עצמאית בשטח

בוקר. איך שאני שנאתי את הבוקר. מגיע מהר מדי, מחייב יציאה מקונכיית הבית והתחככות בעולם השנוא, מזכיר לי שעוד לילה עבר בלי שהצלחתי למות, וששוב אני בפתחו של יום ארוך ומיותר של חיים. בהגיע שעות הערב המוקדמות, היתה מזדחלת לבטן תחושת הקלה. תחושה כי חובתי היומית מולאה, וכעת זה הזמן שלי. הזמן בו אני מחליטה מה עושים. הזמן בו אני מסתגרת בבית ועושה את עצמי מתה עד הבוקר הבא.

לפני כמה ערבים התארגנתי לשינה, ולפני שנכנסתי למיטה קלטתי בזוית העין את השולחן עם המחשב, וחשבתי לעצמי שעוד כמה שעות אשב כאן, עם הקפה והסיגריה, ואפתח את היום החדש. ופתאום נורא שמחתי ורציתי שהבוקר יגיע כבר, ומיד אמרתי לעצמי "שולה, מה קורה, ממתי את רוצה שיהיה בוקר?", ובבת אחת חדרה בי ההכרה שכבר המון המון זמן אני שוכבת לישון בלי לבקש שהבוקר לא יעלה עלי.

אני מנסה להיזכר בחיים שעברו עלי. ב 15 השנים שגרתי בדירה שלי, בבני הזוג שהיו ואינם עוד, במשרד הצפון תל אביבי שהיה חלק משמעותי מחיי במשך 6 שנים, בירידה הקבועה לים בשבת בבוקר. אני זוכרת, אני יודעת שהייתי שם, אני רואה את המראות חולפים מול עיניי, אבל אין לי שום תחושה. כאילו אני צופה בסרט על חיים שלמים שעברו בלי קשר אלי.