עצמאית בשטח

הוא שאל באיזה סרטים אני אוהבת לצפות, ואני אמרתי "מדכאים. וכבדים". הוא אמר "מה למשל" ואני עניתי שפעם מאוד אהבתי את וודי אלן, היום זה נתפס בעיני כז'אנר קליל. שהסרט הכי עצוב שראיתי היה "לשבור את הגלים", ומרוב יגון לא דיברתי אח"כ שבוע שלם. (היוש, דיכאונות של שנות ה 90. מינוס 5 קילו תוך 7 ימים.) המלצתי לו על Winter's Bone שתופס אותך בגרון, והוא אמר שמכיר את השחקנית אך מעולם לא שמע על הסרט, ופתאום, כאילו משום מקום, בא לי איזה זיכרון רחוק-רחוק ושאלתי אם הוא מכיר את "חתולים בצמרת". סיפרתי לו שהייתי בת 4 וזה היה (כנראה) הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. זה זיכרון מאוד חזק אצלי, הישיבה בכיסא העץ באולם, המסך הגדול, הדמויות הצבעוניות. הייתי מוקסמת, חשבתי שזה הדבר הכי מופלא בעולם, ואני זוכרת בבירור איך קטלגתי לעצמי בראש את הסרט כ"יצירת מופת", וסיכמתי ביני לבין עצמי (בגיל 4, כן?) שלעולם לא אראה סרט טוב יותר (מצחיק שבגיל 4 חשבתי על משהו כ"מופתי". מאיפה הכרתי את המושג הזה בכלל?), והוא ליכסן אלי מבט מעל המצית הדולק ואמר "לא פלא שאת דיכאונית, אם הסרט השמח האחרון שראית היה בגיל 4", ואני חשבתי לעצמי שהוא צודק.

אני,

שולה שמבדוי,

דיכאונית עד לשד עצמותי.

אף פעם לא חשבתי שאנשים לא ירצו להיות חברים שלי בגלל הדיכאונות, ולמעשה, אני לא מצליחה להיזכר במישהו/מישהי שהתרחקו ממני מהסיבה הזו. אפילו ההיפך הוא הנכון. אבל חודשים ספורים אחרי שהכרנו, פתאום היתה לי מן הרגשה כזו לגביו, ובאחת ההזדמנויות אמרתי לו את זה והוא נדהם.

היה לי את הספר הזה

על מה רציתי לכתוב ולא הספקתי:

הרהורים בדבר הכנות לפתיחת הבלוג (כאילו לבטל את הפרטי) שנמוגו באחת, כי ישרא עומד להיסגר, מה שמצד אחד עצוב אך מצד שני יפתור לי את הדילמה.