שוב לא כתבתי המון זמן, וגם לא טיפלתי בפתיחת
הבלוג (להמשיך לא לטפל בכך? להעביר הכל לטיוטות ואז לפתוח? לחכות ולראות לאן נושבת
הרוח במפרשי ישרא?). לפני כמה שנים גיליתי תגלית מפתיעה: החיים נמשכים גם אם לא
עושים דברים שתוכננו/שחייבים להיעשות/שאין מצב לדחות יותר. זה התחיל בקטן, למשל
לשכב לישון כשהכיור מלא כלים מלוכלכים (מזמן הפך לנורמה) או לא ללכת לקניות למרות
שאין מה לאכול בבית (גם מלפפון עם מלפפון זו ארוחת ערב ראויה), המשיך לדברים יותר
מהותיים (לשטוף ריצפה פעם בשבועיים או לסדר את ארון הבגדים רק בעת החלפה חורף-קיץ),
ולאחרונה תוקף במקומות הכי כואבים (כושר פעמיים בשבוע במקום שלוש, בלי עבודה בסופ"ש,
צביעת שיער באיחור של שבועיים). מה יהיה מה יהיה? לא יודעת, יש מצב שזה באשמת התקופה
הזו בשנה (חודש מאי הארור) ועם תחילת יוני המצב ישתפר.
דברים טובים שקרו:
1. למי שזוכר את סאגת ציפורניי הרגלים משנה
שעברה – כל החורף נמנעתי מטיפול בנושא (ראה פיסקה קודמת), ועם בוא הקיץ גיליתי
שאחת מהציפורניים החליטה להחלים לגמרי בכוחות עצמה (למעשה מדובר ב 2 ציפורניים,
אחת בכל רגל). בישיבה דחופה שכונסה לנושא באמצע יום עבודה הוחלט שכנראה גם הציפורן
השניה (כלומר 2 הציפורניים השניות – אחת בכל רגל) תחלים מעצמה, ושאפשר לשים לק כי
כאמור מלכתחילה לא היה מדובר בפטרת. אז אתמול מרחתי לק.
2. לפני שבועיים אחת מהבנות בלשכה מרחה לי לק
אדום בציפורני הידיים, מה שלא קרה המון שנים/מעולם. (המון שנים אני בלי לק
בציפורני הידיים, מעולם לא היה לי לק אדום). זה היה ממש יפה, שלא לומר מגניב
לאללה, וקיבלתי המון מחמאות, והבטחתי לבנות ש"מעכשיו אני עם לק" ואז
הורדתי אותו (כי כבר התקלף והיה מגעיל) ולא מרחתי שוב מאז. (ראה פיסקה קודמת-קודמת).
3. השבוע הסתיים הטיפול באחד הפרויקטים הכי
גדולים ומורכבים שטיפלתי בו בשנים האחרונות בלשכה. אני חושבת שמעכשיו החיים שלי
יתחלקו ל לפני ואחרי.
4. רזיתי קצת. זה התחיל בחורף שעשיתי ממש מאמץ
לצמצם בצריכת שוקולד ופחמימות, ובמקביל הקפדתי על אימוני אירובי (כלומר שריפת
קלוריות), ובאמת קצת רזיתי ואז נסעתי לוינה ואחרי זה הייתי חולה וכל ההישג נעלם
כלא היה. אז עכשיו חזרתי שוב לאיפה שהייתי בתחילת אפריל, וכעת נותר להמשיך להישג
הבא (=להגיע למקום בו הייתי לפני שנתיים, את לבשתי לעבודה את השמלה של גל חלפון).
דברים נוספים שקרו:
סיימתי לקרוא את "הממונה על משאבי אנוש".
בשנים האחרונות אני קוראת נורא נורא לאט (אין זמן, אין כוח) וגם את הספר הזה לקח
לי המון זמן לקרוא, עד שלפעמים הייתי צריכה לדפדף אחורה כדי להיזכר מה היה לנו פה (וזה
לא ספר שקורה בו יותר מדי, כן?). בשורה תחתונה מאוד אהבתי, זה ספר שעונה לטעם שלי
בקריאה (קצר, הרבה חיבוטי נפש), למרות שהסוף הותיר תחושה שהסופר מנסה בכוח להתחכם.
כעת אני קוראת את "האדון שנפל לים" –
תענוג צרוף, כמו כל ספרי הוצאת זיקית.
דברים נוספים שיקרו:
הולכת לפילטיס עוד מעט. שוקלת לוותר על אימון
הכושר שאחרי זה, בעיקר בגלל שכואב לי כל הגוף עוד מאתמול וגם כי צריכה לעבוד היום.
עבודה. זה יהיה ממש עצוב, שלא לומר בעייתי, אם
לא אשב היום ואכין טיוטה ראשונה למסמך שאמור להיות גמור בתחילת השבוע הבא עלינו
לטובה.
לקבוע תור לרופאת משפחה. השבוע התבשרתי שאני
בקבוצת סיכון (או סיכן גבוה? לא זוכרת), ללקות בסרטן המעי הגס. התגובה המיידית: התחיל
לכאוב לי הטוסיק (ולא הפסיק עד עכשיו). התגובה השקולה הראשונה: נו, אולי בכל זאת
אמות בגיל 50 כמו שתמיד רציתי. התגובה השקולה השניה: אוי, איך שאני אתמוגג כשכל
חבריי, הטוענים מזה שנים שאני היפוכונדרית, יאכלו את הכובע!!! אגב, פתאום נזכרתי
שאני אמורה להיות במעקב לגבי וירוס הפפילומה שהתגלה אצלי כבר די מזמן (מי היפוכונדרית,
מי??) ולא הייתי כבר 3 שנים אם לא יותר (הזמן עובר מהר.)
הערה לסיום: ביום ב' הקרוב (ה 1 ליוני) יחול
יום השנה השלישי לפטירתו של מיצי ז"ל האהוב. לעולם לא אשכח אותך, קטן שלי.
יאללה ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
