עצמאית בשטח

"רוצֶה?"

"מה אֲת מסתובבת עם זה בתיק? איזה בושה. תביאי, תביאי, אבל בלי שאף אחד יראה".

"הלו, תירגע. אל תשכח שאתה הומו".

"זה נכון" ט' צוחק ומנגב את הידיים במגבון הלח שהוצאתי מהתיק שלי והצעתי לו.

ואז מגיעות צלחות קטנות ועמוקות עם חומוס-גרגירים בשלולית של שמן זית, ומלפפון חמוץ עם בצל ופיתות ובמשך 10 הדקות הבאות אנחנו לא מוציאים מילה מהפה. 

ט-ע-י-ם.

ערב קודם, כשחזרתי מהחדר כושר, ט' קרא לי מהמרפסת לבוא לקחת ארוחה שהוא ארז עבורי בקופסה, ומתברר ששנינו מחר על-הבוקר בירושלים ואפשר לנסוע ביחד. הכניסה לעיר כרגיל פקוקה, וט' חותך דרך בית-זית ומראה לי שלולית-גשם גדולה שנקוותה באדמה, ונראית מלמעלה כמו אגם קסום בארץ רחוקה. ליד התחנה המרכזית אנחנו מתפצלים - ט' נכנס לבניין הסמוך ואני לוקחת קפה ב"ארומה" ומדליקה סיגריה בהליכה איטית לאורך רחוב יפו, עד שהקפה נגמר ואני לוקחת מונית לכיוון תלפיות, ולא מפסיקה לרגע לבלוע את העיר בעיניים.

יש לי איזה קטע לא פתור עם העיר ירושלים. לא מצליחה לקלוט אותה, לא מסוגלת לנוע בתוכה בכוחות עצמי באופן רציף מנקודה לנקודה. העוקפים שלה זורקים אותי תמיד למקומות לא רצויים (שועפט באמצע הלילה, למשל) ובתוך העיר אני אבודה אם אין לצידי איזה טרמפיסט שינווט אותי. המיפוי של העיר יושב לי טוב בראש, זה רק השטח שלא מתחבר לי לכלום, ולמרות שלאורך השנים אני עוברת בה לא מעט - היא הייתה, וכנראה תישאר, בגֶדר תעלומה עבורי. עיר מורכבת שמחזיקה פאסון כבר אלפי שנים, שכולה פצע וחבורה, קְדוּשה וזְנות, יופי וזוהמה, בוּרוּת ותרבות. התקבצו בה 9 קבין של חטאים ואמונה, טוהר מידות ומעשי-רמייה, וכבר שנים שהיא מתקיימת על סעד ותרומות, עיני כל העולם צופיות אליה בכמיהה, אבל מי שגר בה רק מחפש לאיפה לעזוב. עיר קשה וקרה, כולה אבן מסותתת, יראה ושררה ובליבה - חומה.

מי כמוני צריכה להבין אותה.

ובצהרים, כשאני פוגשת שוב את ט', לא בא לנו לחזור למשרד בת"א אז אנחנו חותכים לכיוון העיר העתיקה בה לא הייתי מאז חורף 1999. לא הרבה השתנה שם, חוץ מחניון ענקי ומפלצתי שנבנה מול שער יפו ונראה די נטוש. בירידה בסמטאות השוק הצרות והתלולות אני נמנעת מלהתעכב, עד שעיני צדה ערימת חפיסות גליליות עטופות בצלופן מבריק שנראות לי כמו ממתק שנורא בא לי עליו, אבל המוכר אומר שזה גחלים לנרגילה ואני מצטערת, כי נזכרתי איך כשהייתי פעם בסיני אכלתי שבוע שלם רק ממתקים צבעוניים בעטיפות מסתוריות ואני נורא רוצה שוב. ט' הולך מאחורי ואומר שהוא לא סומך פה על אף אחד ומעדיף לפקוח עין, ופתאום זה מלחיץ אותי קצת כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן עם הרב-סרן, לפני איזה 10 שנים, והוא הלך אחרי וכל הזמן סינן הוראות אבטחה מבין שפתיים חשוקות. ידעתי שיש לו אקדח בחגורה וכרגיל התבאסתי, כי שנאתי את הנשק הצמוד שלו והוא שנא שאני מתפשטת בפני זרים, וביחד היינו מן קלחת רותחת של שחור ולבן שהעלתה אדים של מתח, יצרים ותשוקה. עברו 3 שנים מאז היה בנינו קשר אחרון, אבל אין מניעה שפעם עוד יהיה (כבר צלחנו בעבר תקופות התנתקות), ואם היינו חיים על מסך הקולנוע התסריט היה מפגיש אותנו מחדש על סף גיל הפנסיה, כשאנו רכים ומפויסים ומסוגלים לתעל את המתח שבנינו לאפיקים חיוביים, כי החיבור שהיה בין הרב-סרן לביני זה משהו שחייבים לחוות, זה התמצית של החשמל שבאוויר. (הרב-סרן הוא אופנוען-מניאק שהכרתי ביום הראשון של הלימודים, בסוף שנת 90'. בפעם האחרונה שספרתי היו לו 3 ילדים משלוש נשים שונות (לאף אחת מהן לא נישא), ותחילת היכרותנו הייתה בחברות טובה ואמיצה, עד שהוא סימן לעצמו אותי כמטרה. בפסח של אותה שנה הוא קפץ לביקור-פתע ואני נשענתי על ארון הבגדים ואמרתי "אל תעשה את זה, זה יהרוס הכל" אבל הוא סחף אותי לקשר לוהט, אינטנסיבי וקצר - כי שנינו היינו צעירים ובעלי ציפיות שונות מהחיים. לדעתי יש כמה בחורות שהיו שונאות אותי לו ידעו ממי הוא למד שקיום מערכות יחסים מקבילות זה צורך קיומי, ובכל מקרה - ההכרות איתו חידדה אצלי את ההבנה שאני רק בטעות לא נולדתי גבר, כי גם מושבניק מחוספס שכמותו אמר שמעולם לא נתקל בצירוף שכזה - גוף עדין ונשי ובקרבו פועם לב קר כאבן).

"בוא נעבור לגור בירושלים" אני אומרת לט' כשאנחנו עוברים ברחביה ויש שם כמה בתים שמושכים את תשומת לבי, "השתגעת?" הוא עונה "מיצי מתאבד, הוא ממש לא בנוי לזה, מה הוא יעשה בלי חוף הים, בלי גן מאיר?". אבל אני רוצה. אני רוצה להיות חלק מהעיר הקשה הזו, להשתקע בדירה קרה ואפלולית בעלת חלונות גבוהים עטויי סורגים מחלידים, לטפח עור חיוור וורידים בולטים, להסתתר בתוך מעיל ארוך ומשקפי שמש גדולים, להתמזג עם הצללים, להמשיך את הרצף ההיסטורי של לאום רווי מלנכוליה וייסורים.  

כבר מאוחר וצריך לזוז לכיוון ת"א.

ט' שואל כמה זה ומוכר החומוס אומר 16. "16 מה?" אנחנו שואלים במקהלה "שקל. 16 שקל" "ביחד?" שואל ט' בזהירות. "כן, ביחד. 16 שקל הכל ביחד". אז אנחנו נותנים לו 2 מטבעות של 10 שקלים ואומרים תודה ושלום והולכים משם. ודווקא עכשיו לא נקרה בדרכנו אף דוכן של בקלאווה כמו שראינו קודם, אז אנחנו ממשיכים ואני אומרת לט' שנעצור בדרך כי אני חייבת משהו מתוק, וכשהוא פותח לי את הדלת של האוטו אני כמעט ומתיישבת על "מקופלת" שזרוקה על המושב שלי.

"היה לי בתיק אז השארתי לך על הכיסא לפני שהלכנו. מכיר אותך, ידעתי שתרצי".

1. מרחבים גיאוגרפיים נותנים לי תמיד תחושה מאוד ברורה – לחיוב או לשלילה, אין באמצע. רק כלפי ירושלים יש לי מן יחס דואלי – מן אהבה שנואה כזו, משיכה מהולה ברתיעה, והיא בעיני העיר הכי יפה והכי מכוערת, הכי זכה והכי משוקצת. ת"א, לעומתה, היא קצף גל ועננה, מרקם אוורירי ורך בו אפשר להיטמע בטבעיות, לשמור על אנונימיות. ואני – שבכל מקום אחר הייתי אאוטסיידרית - חבה לה את קיומו של הצד הנורמאלי של חיי, את התחושה של קרקע מוצקה, של בטחון ורגיעה.

2. ולמה? למה דווקא עכשיו, כשאני בעיצומה של תקופה רגועה, אני מחפשת בכוח את הצללים? איך זה שכבר כמה שבועות אני מרגישה טוב, אבל הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר זה לבדוק אם אני עוד בחיים?

3. מישהו היה מודע לכך שיש "מקופלת" מריר או שזה רק אני פה לא בעניינים? 

רציתי לצרף שיר לפוסט הזה, שיר מתוך דיסק ששמעתי הרבה בשבוע האחרון, אבל בינתיים לא צלחה המשימה בידי. ביום ראשון אני אבקש מהבלוגר אגו שיסביר לי איך עושים את זה, אז למי שיכנס לכאן בשבוע הבא – כבר יהיה עדכון. או שלא.