עצמאית בשטח

הרגשתי את זה בא כבר ביום חמישי האחרון. מהגלריה של באצ'ו, מול החלון הגדול, יש מבט מצוין על תנועת המכוניות בנביאים בואכה קינג ג'ורג' ואני מציינת לעצמי שהזרם דליל יחסית ליום חמישי בשעה 23:00, וגם בבאצ'ו די ריק וזה מפתיע אותי קצת כי כשאני עוברת בחוץ תמיד מפוצץ שם. אבל זה דווקא אחלה, כי כשהוא כתב והציע שניפגש שם לקפה חששתי שאולי יהיה מלא ורועש והנה בכלל לא, וזה רק שנינו יושבים למעלה בגלריה ויכולים לדבר בחופשיות על החיים בישרא כי אף אחד לא מקשיב. ב 24:00 אני אומרת שכבר נורא מאוחר ואני חייבת ללכת לישון, אבל האמת שאני פשוט מרגישה קצת חלשה ויש לי תחושה שאני הולכת להיות חולה. אבל בבית, ואחרי הסיבוב עם מיצי (למה באמת לא הזמנתי אותו להצטרף? לא נורא, פעם אחרת), אני בכל זאת מתיישבת על המחשב לכתוב את הפוסט על ירושלים שיושב לי בראש כבר מתחילת השבוע, ונכנסת למיטה רק ב 2:00 כשאני כבר רועדת מקור ואולי אפילו יש לי קצת חום. למחרת כשאני מתעוררת אני כבר יודעת שאני חולה, אבל יום שישי בבוקר זה לא הזמן המתאים לכך בגלל כל הסידורים והקניות, וב 14:00 אני בכל זאת מדלגת על החדר כושר וזוחלת למיטה עם צמרמורות וקנה נשימה סתום. בערב אני שותה תה (שזה הסימן לכך שאני חולה) ואפילו מתיישבת לראות סרט בטלוויזיה – מה שלא קרה לי מזה חודשים ארוכים - עד שמבזק מיוחד קוטע הכל ופתאום אני מבינה למה יש סירנות היסטריות בחוץ כבר דקות ארוכות. בשבת בבוקר המצב משתפר, ואני לוקחת את מיצי לטיול ארוך (חייבת לבדוק מה מצב הסופעונה בחלון ראווה של "קליגולה") וגם מזכירה לעצמי לעדכן את ט' שבערב הוא בא איתי למכירת בגדים של המעצבת החביבה עלי. ט' הזמין חברים ל"על-האש" בצהרים, אבל רק ב 13:00 הוא נזכר להדליק את המנגל, ורק ב 15:00 הבשר היה מוכן ואנחנו, שהיינו כבר מורעבים,  עמדנו בינתיים בשמש על הגג וכרסמנו את הירקות שהיו אמורים לעבור צריבה קלה על האש אבל חוסלו עוד קודם לכך. ב 15:00 אנחנו מתיישבים לאכול ואח"כ גם קפה ועוגה ופיצוחים ופירות יבשים ואני אפילו לא יכולה להדליק סיגריה כי האף שלי סתום והגרון שורף, אז אני נפרדת מכולם ומזכירה לט' שיותר מאוחר הוא בא איתי למכירת בגדים והולכת הביתה, נופלת למיטה. כשט' מתקשר אלי אני אומרת לו שהיות שאני הולכת למות אפשר לוותר על המעצבת והבגדים שלה, ויותר מאוחר הוא מגיע לקחת את מיצי לטיול אבל אני לא שומעת כלום כי אני כבר בסְפֵירה אחרת, ומה שמטריד אותי זה שעדיין לא הכנתי צוואה מסודרת. ביום א' בבוקר אני בעבודה כי יש לי ישיבה אבל חותכת מוקדם ונכנסת למיטה ועושה את עצמי מתה כדי שמיצי יעזוב אותי בשקט. הוא מנסה לעלות למיטה, ולמרות שזה הדבר שהכי מתאים לי עכשיו אני לא נשברת (הערת ביניים לזה שהתערב איתי בזמנו ואין-לי-מושג-אם-הוא-עדיין-קורא – גם על ערש דווי אין לי שום כוונה להפסיד!). היום ישנתי עד הצהרים וכשקמתי באמת הרגשתי יותר טוב, ופתאום היה לי מרץ אז הברקתי את הכיור במטבח ב"אסטוניש" (יצא פצצה), וניקיתי את הספלים מכתמי התה שהצטברו עליהם, וסתמתי עם שפכטל את החור שמיצי עשה בקיר ליד דלת הכניסה ובהזדמנות זו כבר עוד כמה (חורים), ועכשיו הדירה מלאה סימנים של שפכטל ולא יהיה מנוס מלצבוע בקיץ. ובדיוק כשאני בשיא העשייה מתקשרת אלי הבוסית שלי ואני מנמיכה את הווליום של הג'ינג'יות כדי שהיא לא תקבל את הרושם הלא נכון, ואח"כ גם פ' מתקשר לשאול מה שלומי, אומר שהצטער לקרוא על כך שלא הלך עם הבחור הזה ומעיר שהניק שנתתי לו (עכבר הכפר) הנו בעל קונוטציות שליליות. מכיוון שהוא השני שמעיר לי על כך, אני מוצאת לנכון לומר שזו ממש לא הייתה הכוונה ובעיני זה ניק נהדר (ולראיה – כיניתי כך גם את חברתי היקרה נוריקו כבר מזמן, בלינק שבצד). אחרי אותה היכרות הייתי בטוחה שאותו בחור יפסיק לקרוא אותי, אבל היות שראיתי שעד כה הוא לא ביטל את המנוי שלו (מה שאינו בהכרח מעיד על קריאה, אבל נניח לכך) מצאתי לנכון להזכיר זאת כאן. בכלל, הדאגה של פ' לענייני האישיים מאוד נוגעת לליבי, ופיתחתי מן נוהג כזה של לענות לו (לטלפון ולמיילים) פעם כן-פעם לא. לא יודעת למה, אבל ההתמדה שלו בקיום ניסיונות תקשורת משעשעת אותי.

בכל אופן, רציתי לכתוב פוסט קצר ולא מתחכם על כך שאני חולה והנה כבר יצא לי ממש ארוך ומחר אני הולכת לעבודה כי אם אני נשארת עוד יום אחד בבית אני מתחילה לטפס על הקירות. או לצבוע אותם.