עצמאית בשטח

"זה עור או לייטקס?"

"פלסטיק"

"זה סקסי בטירוף, אבל נורא חם בתוכו. איפה קנית?" והמלצר בבית הקפה, שאני נותנת לו 25 גג, מעביר את היד שלו על הירך שלי. "אז מה תזמינו, בנות?"

בנות? ב-נ-ו-ת?? אני יושבת בחברת גולדי ב"מתילדה" במעוז אביב. לגולדי יש בת בגילו וגם אני, תיאורטית, יכולה להיות אמא לילד בן 18 לפחות.

אבל למלצר אין שום בעיה עם זה. הוא מעביר שוב את היד שלו על המכנסיים שלי ועוצר במכפלת, הופך את הבד כדי לראות את הגימור מבפנים.

הלו, תירגע. יושבת מולך אישה (?) בת 40 (!).

טוב, נו, כמעט.

לפני כמה ימים מישהו משך לי בשיער. פעמיים (כואב!). אחר כך הוא גם חבט בישבני (זה כבר לא כאב, סתם הצחיק אותי. כאילו - מה הקטע?). הוא יודע שאני עוד מעט בת 38, אבל בכל זאת התעקש לכנות אותי "כוסית" (חוש הומור זה תמיד טוב), שאל מתי אפשר לראות אותי במיני (הומור שחור זה בכלל מצוין) ובאופן כללי – התייחס אלי כאילו שאני בת הרבה פחות ממה שרשום בת"ז שלי. מה עם קצת כבוד למבוגרים? משהו? תודה.

"מה שלומך?" נכתב בסמס שהגיע אלי באחד מימי השבוע שעבר. ואח"כ גם "מה עושה הערב?".

"יש לי תכניות" סימסתי בחזרה, ולא בגלל שהיו, אלא מפני שאם יש משהו שאני לא יכולה לסבול זה שמישהו שלא שמעתי ממנו שבועות ארוכים מגיח פתאום בפורמט של סמס. מה, לא יכול להתקשר? אני לא שווה השקעה של איזה 2-3 פעימות מונה?

"תיהני" הוא עונה.

"תיחנק" אני מאחלת לו בלב.

יש לו מזל שזה היה כשהייתי חולה וממילא לא זמינה, כי בימים כתיקונם – לא הייתי עוברת על כך בשתיקה. אין לי שום כוונה לתת למפגשים פוטנציאליים עם הרב-אומן מיסטר 22 לחמוק כך סתם מבין אצבעותיי. אני כבר עוד מעט בת 40, כמה כמוהו עוד אפגוש בימי חיי?

אני מנסה. באמת שמנסה להפנים את העובדה שאני מתבגרת, להתנהג כמצופה ממני ולקבל יחס קצת יותר מכובד מהסביבה. אבל לא הולך.

נראה לי שאני אעזוב את זה. אני אמשיך לחיות את צורת חיי האינפנטילית-משהו, ומקסימום – עוד שנתיים אני אהיה בת 40. ביג דיל.

בינתיים, יותר טוב שארכז מאמצים בכיוון של החדר כושר, אותו לא פקדתי (עקב מחלתי) מזה 3 שבועות. אם נגזר עלי להיות בת 40 (הרי בסוף זה יגיע), לפחות שהישבן שלי יהיה כזה שעדיין שווה איזו חבטה אקראית.

פעם אחרונה שאני מזכירה בבלוג הזה את העובדה שאני עוד מעט בת 40.

חאלס, מיצינו.

עוד שנתיים וחודשיים למָנַיַיק.