עצמאית בשטח

זה היה ברור שזה לא יכול להימשך ככה.

כבר הרבה זמן אני מרגישה את זה, כמה שבועות טובים אם לא כמה חודשים. ראיתי שהיא רוצה להגיד לי משהו אבל עוצרת את עצמה, אם בגלל שהיא מכירה ומעריכה את היכולות שלי, אם בגלל שיש נושאים שאני היחידה שמסוגלת לטפל בהם, ואם בגלל שמידי פעם אני מבלבלת אותה – מתנערת ליום או יומיים מהאדישות שלי ומנפיקה כמה מסמכים מלוטשים, מהסוג שמביא בעקבותיו עוד הזמנת עבודה או שתיים.

אבל היום כבר לא יכולתי להתעלם מכך. השבועות האחרונים היו קשים מנשוא, בעיקר בגלל החולי שבא והלך וחזר והסיט אותי לגמרי מהמסלול. ולא שקודם הייתי מאופסת במיוחד – כבר תקופה ארוכה אני ניצבת על פי התהום, מסתכלת למטה ולוקחת צעד אחורה, מציצה שוב בחצי עין, מחליקה קצת ונאחזת בכוח בדפנות, מושכת את עצמי עם הציפורניים חזרה.

אז היום נכנסתי לדבר איתה. עם הבוסית שלי.

הייתה לנו שיחה ארוכה וטובה, במהלכה היא אמרה שאי אפשר לפספס את העובדה שכבר תקופה ארוכה עובר עלי משהו רע ושלולא היכולות המקצועיות הגבוהות שלי היא סבורה שכבר מזמן הייתי מאבדת שליטה ולא מצליחה לעמוד בשום מטלה. "רציתי לבוא ולדבר איתך ואני שמחה שאת לקחת את היוזמה וניגשת אלי" היא אומרת. נתתי לה לדבר כי זה היה ברור שיש לה הרבה על הלב, והיא אכן דיברה ודיברה והציגה את הדברים בצורה מאוד נכונה ובאופן שבא לקראתי הכי-בעולם. ואח"כ אני דיברתי בקצרה, ואמרתי שאני מותשת ושחוקה. שאין לי עניין בכלום ואני כל הזמן רק רוצה לישון. סיפרתי לה איך לפני כמה ימים שאלתי את עצמי "אם יזמינו אותך להצטרף עכשיו לקבוצה שמתחילה לטפל בפרויקט גדול ומעניין, מהסוג שתמיד מרתק אותך – מה תגידי?" ושמעתי את עצמי עונה לי "לא מעניין אותי. תנו לי שקט. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט". סיימתי את דברי בכך שאמרתי שאני חייבת לצאת לחופש. עם כל הכבוד ללו"ז הצפוף ולדד ליינים הדחופים שיש לי - אני פשוט חייבת לצאת לחופש.

ואז סיכמנו שעוד שבוע מהיום (ותודה לדד ליין של שבוע הבא) אני יוצאת לשבועיים חופש, והיות שזה כבר מתחבר לפסח - אני מקווה שלאחר מכן עוד אזכור את הדרך למשרד.

וכשאחזור מהחופש נעשה ביחד חושבים. הבוסית שלי אמרה שהיא מאוד רוצה שאמשיך לעבוד במשרד, שהיא אוהבת לעבוד איתי ואוהבת אותי וחושבת שאנחנו יכולות לעשות עוד הרבה דברים ביחד. "אבל האושר שלך, שולה, הוא הדבר הראשון במעלה" היא אמרה "מאוד קשה לראות אותך לא מאושרת, אבודה, מתחפרת בלופ אינסופי של אדישות. יכול להיות שתגיעי למסקנה שהמקום הזה מיצה את עצמו בשבילך, שאת צריכה משהו חדש, אחר, מרענן".

זה היה בצהרים.

אחרי כמה שעות עליתי לאוטובוס בדרכי הביתה. תפסתי לי מושב בודד, כמו שאני אוהבת, ועצמתי עיניים, משעינה את הראש על המסעד. "את ילדה קטנה ומפונקת. לעולם לא תצליחי להסתדר לבד, לדאוג לעצמך" שמעתי את אימא שלי מלפני 20 שנה. אמא שלי, שהתחתנה בגיל 21 ובחיים שלה לא פרנסה את עצמה.  ומה יהיה אם אימא צדקה? אם אני צועדת עכשיו לקראת התמוטטות? לקראת נפילה סופית וקשה?

מי ידאג למיצי שלי?

מי ידאג לי?

ישבתי באוטובוס ובכיתי מאחורי משקפי השמש שלי. בלי קול.

1. אני כמעט אף פעם לא יוצאת לחופש ארוך. למה אני צריכה חופש ארוך? סופיהשבוע והחגים מספיקים לי, אני חיה את הפרויקטים שלי 24 שעות ביממה ותמיד יש לי רעיונות חדשים, כוח לעבוד, יכולת לעשות הפסקה ולהביט על הדברים מנקודת מבט שונה. אני אוהבת את העבודה שלי. אני מאלה שביום א' בבוקר נכנסים באושר למשרד, שאחרי חופשת חג מתגעגעים וכבר רוצים לחזור בחזרה.

2. אני מסתובבת פה קצת בבלוגיאדה ורואה פה ושם אנשים שחיים על כדורים. כל מיני כדורים. גם לי יש חבר שחי כבר שנים על שילוב של פרוזאק וגו'ינטים, וזה מה שמחזיק אותו. ומחזיק לא-רע. אם אחרי פסח אני אגלה שאני לא מצליחה להתגבר בכוחות עצמי – אני אפנה לפסיכיאטר ואבקש מרשם. אין בי כבר כוחות לאומללות הזו. כרגע, המשאלה הכי גדולה שלי היא להיות מסוגלת להעביר כמה חודשים רצופים בלי לגייס כוחות-על בכל פעם שאני צריכה לנשום.