המחשבות הכי בהירות באות לי במקלחת. היום בבוקר עצמתי עיניים בזמן שמים עם שמפו נזלו לי על הפנים וניסיתי לדמיין איך זה מרגיש להיעדר מהמשרד למשך שבועיים וחצי. אח"כ הרצתי בראש במהירות את השבוע שהיה ותהיתי למה לא נשארתי במשרד ביום חמישי לתוך הלילה או לפחות לקחתי עבודה הביתה. אני לא אוהבת להישאר עד מאוחר במשרד, ועושה את זה רק במקרים של דד-ליין רצחני או כשיש לי ישיבות – מה שממילא קורה, ולפיכך פיתחתי נוהג של שליחת מסמכים לעצמי במייל וטיפול בהם לאורך סופהשבוע, על מנת שלא להגיע ליום ראשון עם ספיחים מיותרים.
אבל אתמול לא עשיתי את זה. בסביבות 18:00 סגרתי סופית את הדו"ח המורכב עליו עמלתי במשך השבוע, העברתי אותו במייל למזמיני העבודה (ולעצמי), והשארתי במענה הקולי הודעה לגבי יצירת קשר במקרה של בעיה בקובץ. תייקתי את חומרי הגלם שהתאספו לי על השולחן, וסידרתי בערמה קטנה את כל מה שלא הספקתי לטפל בו השבוע, מתוך ידיעה ברורה שזה יהיה כבר רק אחרי החג. "חוסר אחריות משולב בטמטום" אני מתעצבנת מתחת למים במקלחת "למה לא נשארתי עוד קצת? איך הלכתי בלי לטפל בעוד כמה עניינים קטנים, בלי לפחות להעביר אותם לעצמי במייל? הרי בסוף החופש כבר לא אזכור מה בדיוק היה שם". ופתאום עולה לי בראש עוד משהו שהתכוונתי לעשות ולא הספקתי, ואת חוות הדעת הקצרה (והנחרצת), שטיוטה ראשונה שלה כתבתי ביום חמישי והשארתי לטיפול הבוסית שלי, ופתאום זה נורא מציק לי שהחומר יצא למזמין בלי הליטוש האחרון שלי. "ביום א'" אני מחליטה לעצמי "אני אתקשר למשרד ואבקש מהמזכירה להעביר לי את החומר במייל, כדי שאוכל לקרוא ולעשות תיקונים. לא. עדיף בעצם שאני אשלח מייל. אני אשלח מייל למשרד ואבקש שיעבירו לי במייל חוזר". ועכשיו, כשברור לי בדיוק מה אני עומדת לעשות, אני רגועה ויכולה לצאת מהמקלחת ולהמשיך בשגרת יום שישי (חדר כושר-קניות-הסתובבויות-שנת צהרים שמיצי הרס לי אז קמתי לכתוב את הפוסט).
יצאתי לחופש בלב העיר
יפה המנוחה ללב עצוב,
קבעתי לי כל מיני בילויים
בתקווה לצבור כוחות מחודשים.
והיה אם תלכו השבוע בעיר,
ותראו בשדרה בחורה אבודה
תדעו - זו אני, אל תושיטו לי יד
אני חייבת ללמוד להסתדר לבד.
שטויות, קטן עלי. אני בחופש עכשיו וכלום לא מעניין אותי. או לפחות ככה זה יהיה אחרי שאדבר עם המזכירה ביום א' ואדאג שדו"חות לא יופצו לפני שיעברו אצלי מקצה שיפורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
