שקיות חלב. לפני כמה שבועות שינו את השקיות לשקופות (עד כה היו לבנות) וזה שימח אותי מאוד כי יש לי חיבה לחפצים שקופים. עכשיו אני רוצה מתקן שקוף לשקיות חלב (הנוכחי שלי לבן), מי מכיר ויודע?

קניית חזייה (המטלה הכי שנואה בעולם). כל השנים לא ידעתי מה המידה שלי והמוכרת השולתתתתתת הייתה עושה הערכה זריזה, אבל תקופת הצ'טים גרמה לי לשנן את המידע המדויק, כאשר אותגרתי שוב ושוב בפרט הטריוויה הנ"ל. אז עכשיו גם אני שולתתתתתת והשבוע - כשהמוכרת תנעץ בי את עיני הנץ שלה אהיה מסוגלת, לראשונה בחיי, לזקוף ראשי בגאווה ולענות על השאלה. אה-הה!

טיפול בנייד. הרוטט הקטן זעק "הצילו" לאורך חודשים ארוכים, ובשבוע שעבר נלקח אחר כבוד למרכז השירות. הוא נשלח למעבדה לצורך איבחון (החלפת בטריה או החלפת מכשיר) ואני – לפינת ההמתנה, שם העברתי שעה קלה בתפילה חרישית לטובת האופציה הראשונה, מאחר שהמחשבה על השקעת שבועיים (במקרה הטוב) מחיי לצורך לימוד תפעול מכשיר חדש העבירה צמרמורת בגווי. תפילתי נענתה.

מה שכן – אין לי מושג מה לעשות עם הישנה - למה אין בשום מקום נקודת איסוף לבטריות ז"ל?

סדר וניקיון בארון הבגדים (פסח או לא פסח?).

מסקנות

1.                   החורף לא קניתי בגדים. רוב העונה הייתי שרויה במרה שחורה והדבר האחרון שעניין אותי זה קניות. מי אמר שדיכאון זה רע?

2.                   יש לי המון בגדים שאני אוהבת אבל לא לובשת. לא יודעת למה, בטח קשור לעניין המצברוח, אבל האמת שזה לא עקרוני, ממילא חוץ ממני אף אחד לא מבדיל בין שחור X לשחור Y. 

3.                   אלוהים יודע מאיפה הגיעו כל הנעליים הללו לארון שלי.

4.                   חייבת נעלי ספורט חדשות.

לכבוד החופש גיליתי פרודוקטיביות וכבר סימנתי "וי" על הסעיף האחרון. בתחילה הלכתי ל"משביר" (בגלל שיש לי תלושים. עוד מראש השנה, ועכשיו צפויים חדשים. הצילו!) אבל היות שהמוכר שם מבין בנעלי ספורט עוד פחות ממני עשיתי אחורה–פנה ושמתי פעמי למגה-סנטר.

"שלום לָךְ. מה שלומךְ?" (סליחה? למה אתה מסתכל עלי כאילו היינו יחד בגנון?).

"שלום גם לך. מה, אתה זוכר אותי?" (כנראה המוכר מפעם שעברה, נראה לי פתאום קצת מוכר).

"בוודאי. נראה לך שאפשר לשכוח אותך?" (סחתיין. מקצועי הבחור).

האמת שלא הייתי סגורה על הזיהוי המדויק (חובב או יובב), כי בנוסף על מגבלות הזיכרון שלי הבחור גם גידל זקן (זה הסטייל עכשיו?), אבל עם הנעליים לעומת זאת הלך לי מצוין. מיד מצאתי משהו מתאים, ורק כשיצאתי מהחנות עלה פתאום בדעתי שקניתי נעליים שמשולב בהן צבע ורוד (!). אני יכולה להבין אם זה חד פעמי (טועים, קורה), אבל גם בנעלי הספורט הנוכחיות שלי יש ורוד ויש לי גם כפכפים ורודים. מה הצעד הבא? מחשבות חיוביות רחמנא לצלן?

צביעת שיער. מודה - אני צובעת שיער. אני שונאת את זה אבל אין ברירה כי שערות לבנות אני שונאת עוד יותר (בודדות, נשבעת). בכל אופן, אני צובעת כבר איזה 3 שנים (פעם בכמה חודשים), ועכשיו עברתי לצבע טבעי (ללא אמוניה) אותו רכשתי בחנות טבע. אחלה צבע, גם ט' אומר שהוא "יושב" טוב על השיער כשמורחים אותו (הוא צובע לי). הספר מנג'ס לי על פסים (בעעעעעעע) אבל אני לא נכנעת. בכלל, נורא מוזר לי הקטע הזה של שיער ארוך. לפני שבועיים או שלושה הלכתי לקנות גומי לשיער (בשביל החדר כושר), ובהיתי דקות ארוכות באופציות האין-סופיות שהיו תלויות על הקיר בחנות. הפעם האחרונה שקניתי "קוקיות" (ככה קראו לזה פעם, לא יודעת אם עדיין תקף) הייתה לפני... (רגע, עושה חשבון) 25 שנה, ואז זו דווקא הייתה פעולה די פשוטה. הפעם ממש התקשיתי לבחור ואפילו שקלתי להתקשר לחברה להתייעץ, רק שכמובן הנייד לא היה עלי (מעניין מתי אפנים את הקטע הזה של לצאת מהבית עם הטלפון. לא בגלגול הזה, כנראה). היום, בכל אופן, ראיתי את עצמי לראשונה עם שיער אסוף בקוקו (במקרה יצא לי להתעמל על הליכון שמוצב מול ראי) וזה היה מצחיק וגם קצת מפחיד. ישר הסתכלתי מסביב, כדי למצוא את הגננת ולשאול אותה אם אפשר עוד פטל. 

בזמן האחרון אני נתונה למתקפה שקטה-אך-עקבית ב I.C.Q. שלי. הוא לוחץ לכיוון פשרה בנושא, אני – לא מוותרת. "תזהר" אני מקלידה לעברו איומים "אני אכתוב על זה פוסט!" "חופשי. רק תני לספק לך סיבה". לא מבינה – אנשים לא מפחדים מהפוסטים שלי? סתם אני טורחת פה על השחזת מילים?     

האמת – אני יכולה להתרגל לזה. לקום כל יום באיזי, לטייל עם מיצי בשדרה, קניות, חדר כושר, שנת צהרים. יש איזה שוגר-דדי בקהל?