עצמאית בשטח

יומני היקר,

ביום א' בבוקר שולה יצאה מהבית מוקדם, וכשהיא חזרה היא דחפה לתוך שקית גדולה את השטיחון שלי וקערות האוכל והמים, העמיסה על עצמה המון תיקים וחבילות, וקראה לי להיכנס לאוטו שחיכה לנו מתחת לבית.

אני אוהב לנסוע באוטו. אני תמיד חופר לי במושב האחורי, משחק עם השמיכה ששולה פורשת לי ומידי פעם מוציא קצת את הראש מהחלון וגם נובח. לפני שיצאנו מהעיר עצרנו במקום הקבוע, ושולה השאירה אותי באוטו וחזרה עם כל מיני שקיות חומות ואז הבנתי שאנחנו נוסעים לבקר חברים. תמיד כשאנחנו נוסעים לבקר חברים שולה עוצרת שם ומביאה להם את השקיות החומות האלו והם שמחים כאילו אפשר-לחשוב-מה-היא-כבר-עשתה. כולה עצרה בצד ל 5 דק'.

התחנה הראשונה שלנו הייתה אצל סבא של שולה, וכשהיא חנתה ליד הבית שלו ופתחה לי את הדלת היא גילתה שהקאתי על השמיכה, ובמקום לשבח אותי על כך שלא ביקשתי בזמן הנסיעה לעצור בצד, היא התחילה לצעוק ונתנה לי מכה על האף. זה היה כואב.

אחרי הביקור אצל סבא נכנסנו שוב לאוטו ונסענו, עד שהגענו לבית של ימית ובעלה ים, שכרגע נמצא בחו"ל בענייני עבודה. אני לא כ"כ אוהב להיות שם מ 2 סיבות: 1. יש שם ילדות קטנות שכל הזמן נדבקות לשולה ומפריעות לה לשחק איתי. 2. לא מרשים לי להיכנס לתוך הבית. 

אבל כשהגיע הלילה החלטתי שאני לא נוטר טינה, ולכן נשארתי ער וגם נבחתי ברציפות מחצות ועד אור הבוקר, כדי שיהיה ברור שהבית הזה מאובטח.    

בבוקר נכנסנו שוב לאוטו ונסענו. אנחנו כנראה אורחים חשובים באזור הזה, מכיוון שכל הדרך נסעו מלפנינו ומאחורינו מכוניות עם אורות כחולים מהבהבים על הגג, אבל שולה – שאף פעם לא מעריכה כלום ויודעת רק להתלונן – עשתה פרצוף כועס ולא הפסיקה לקלל.

וכשסוף סוף עצרנו, יצאה מישהי מתוך החצר, חיבקה את שולה והלכנו כולנו ביחד לכיוון הבית שלה, כשאני מתפלל שהיא תיתן לי להיכנס. נתנה.

כל היום היינו ביחד – שולה, נוריקו, הילדה הקטנה שלה ואני – טיילנו הרבה ברגל, אכלנו ארוחת צהרים ושכבנו בחצר על מזרנים. אחר הצהרים הגיע עוד מישהו שקוראים לו צ., שהוא כנראה טיפוס מאוד פעלתן, כי מיד הוא הביא אופניים ושלח את שולה לעשות סיבוב בתוך הישוב. שולה תמיד עושה דאווינים, אז גם עכשיו היא אמרה לו ש"אין בעיה" ו"כל החיים שלה היא רכבה על אופניים" ו"לא צריך שום קסדה מטופשת", עלתה על האופניים ונעלמה. אני לא סומך עליה בכלל אז ישר התחלתי לרוץ אחריה, ולא עצרתי לרגע, גם כשנטפלו אלי כלבים בדרך, והייתי ממש לידה כשהיא הגיעה חזרה לבית של נוריקו וצ., פנתה עם האופניים לתוך החצר והתרסקה על המדרכה. מסקנות:

1. מעכשיו - אפשר לשכוח מהאופניים.
2. מזל שלא התחלנו עם הרולרס.
3. שולה צולעת באופן מאוד חינני.    

אבל צ. לא אמר נואש, והציע חלופה של טיול רגלי. אני הייתי עוד קצת עייף מכל הטיולים של הבוקר אבל שולה קראה לי אז הצטרפתי. הלכנו והלכנו והלכנו, וצ. עשה את טעות חייו והתחיל לדבר עם שולה על נושאים שקשורים לעבודה שלה, והיא מצידה נתנה לו נאום, כי שולה תמיד חושבת שרק היא יודעת מה נכון וכל השאר לא. אבל צ. בכלל לא התרגש, ואפילו המשיך לחייך בזמן שהיא דיברה וגם הזמין אותה למסיק זיתים שיהיה בסוף הקיץ והסביר לה על הפריחה ועל הגיל של העצים.

וכשחזרנו, נוריקו, שולה והילדה הקטנה עלו למעלה והסתגרו בחדר. הן צחקו ועשו רעש ומידי פעם צעקו משהו לצ., אשר מיהר להגיע ולהביא להן מה שביקשו, ואני שכבתי לי בכניסה לחדר וציינתי לעצמי שצ. עולה ממש מהר במדרגות, ובכלל – שהוא טיפוס מאוד יעיל. למה אצלנו בבית אין אחד כזה? (תזכורת: לשאול את שולה).

אחרי הרבה זמן צ. צעק להן מלמטה שארוחת הערב מוכנה והוא כבר נורא רעב, אז הן הואילו בטובן לצאת וישבנו כולנו בחוץ על המזרונים ונשארנו שם הרבה זמן גם אחרי שהארוחה נגמרה. נוריקו נפרדה מאיתנו ונכנסה הביתה, וצ. אמר שהיא ממהרת לרשום עוד תגובות ו"בחייאת, שולמית, תארגני את החבר'ה של ישרא שישלמו לה שקל לתגובה. לפחות שיצא לנו משהו מזה". אחר כך כבר היינו נורא עייפים, שולה ואני, אז הלכנו לישון. למחרת נסענו בחזרה לימית, שם אני כבר יודע שאני נשאר בחוץ אז אני אפילו לא מבקש להיכנס, ובלילה אפילו לא טרחתי לנבוח כי הבנתי כבר שהן לא ממש מעריכות את השמירה שלי. בבוקר שלמחרת חזרנו הביתה ואני, שהייתי ממש עייף, התכרבלתי לי בפוך וישנתי כל היום וגם שולה, שחזרה מקוררת לגמרי, בלעה כמה כדורים ונכנסה למיטה. אחרי הצהרים קמנו והלכנו לטייל בשדרה, וכששולה התכופפה עם שקית ניילון והרימה את מה שהשארתי על הדשא, ידעתי – אין כמו בבית.