אולי אני פשוט דרמטית מידי. תמיד חייבת לחיות על הקצה, לא לפספס שום חוויה, למצות את ההרגשה עד תום, לסעור עד שאי אפשר כבר יותר, לדמום עד שהדופק יורד למינימום והנשימה מצטמצמת עד שכמעט עוצרת אך שומרת על איזושהי גחלת כדי שאפשר יהיה שוב לנסוק לגבהים, להתרסק למעמקים, שהחמצן ידפוק במוח והאוויר הצח יכנס דרך כל נקבובית בגוף.
אולי אני פשוט צריכה להירגע, לוותר. "החיים הם לא חרא, הם גם לא נפלאים, הם פשוט חיים. וכל הדרמה שמסביבם זו יצירה דמיונית של המוח האגואיסטי של כל אחד ואחד מאיתנו" כתב לי אתמול חבר יקר ואני מסתכלת מסביב ורואה את כל האנשים האחרים, איך הם הולכים בבוקר לעבודה למרות שלא תמיד מתחשק להם, ובאים בזמן כדי לאסוף את הילד מהגן למרות שדווקא היה מתאים להתעכב, ועושים קניות של לחם וחלב במכולת ומנמנמים מול הטלוויזיה עד שעוברים למיטה, ומכבים את האור כי מחר יום חדש וצריך לאגור כוח בשבילו.
ואולי גם אני יכולה לעשות את זה. גם אני יכולה לבוא בבוקר לעבודה ולחזור בערב, לטייל עם מיצי ולקבוע פגישות עם בחורים מזדמנים. גם אני יכולה לשתות בירה ולעשן ולצחוק במקומות הנכונים, ואח"כ גם להיאנח ולרעוד מעונג ולהירדם עד הבוקר. גם אני יכולה להעמיד פנים שטוב לי והחיים סבבה ולהתעלם מהנורה החלשה שעדיין מתעקשת להמשיך ולהבהב אצלי במוח כדי להזכיר לי שאולי פעם, אי-שם בעתיד הרחוק והבלתי נראה לעין - גם לי תהיה אהבה.
ואולי אני פשוט רוצה יותר מידי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
