עצמאית בשטח

אתמול בבוקר, בדרך לעבודה, אני מסתכלת מבעד לחלון האוטובוס על העיר המתעוררת וחושבת מחשבות שעיקרן מסתכם במה יהיה הסוף ומתי ייעלם לי הגוש מהגרון. אני מדפדפת בראש תסריט דמיוני, על פיו אני עוזבת את העבודה שלי ויוצאת לחפש משהו שיפריח בי חיים. אני אומרת לעצמי שלא נורא אם בהתחלה זה יהיה קשה, ושאני צריכה להיות נחושה בהתוויית הדרך החדשה. כמו לפני 10 שנים. אבל אני יודעת שזה בולשיט וטוב רק בתור סיסמא, כי היום אני לא מסוגלת להתחיל שוב מלמטה, לרדת ברמת השכר והתנאים, לוותר על הניסיון, הידע וההכרה ביכולות שלי, על המילייה המקצועי בו אני מקושרת ושוחה כדג. לא מסוגלת, מה לעשות.

וחוץ מזה, שאני לא יודעת לעשות שום דבר שהוא מעבר לתחום המקצועי שלי.

ואני גם אוהבת את המקצוע שלי, זה רק שאני כל כך עייפה.

אחר כך אני מחליטה בפעם האלף להתקשר לרופאה ולקבוע תור. המחשבה על זה עושה לי פתאום טוב, ואני משעינה את הראש על החלון, עוצמת עיניים ומדמיינת איך אני קמה בבוקר ומרגישה טוב, הולכת לעבודה ומרגישה טוב, חוזרת מהעבודה ומרגישה טוב. איך זה מרגיש להרגיש טוב?

"תספר לי משהו נחמד, שיעביר לי את הנאחס" ביקשתי ממישהו באיסיקיו באיזה ערב השבוע "סתם משהו נחמד שקרה לך. בטח כל יום קורים לך מיליון דברים נחמדים".

"ולך לא קורים?"

"לא"

אז הוא סיפר לי, ואחר כך הלכתי לישון בהרגשה יותר טובה למרות שלכאורה, לא הייתה לי סיבה. אבל בזמן האחרון כל דבר קטן משפיע עלי, אם מישהו נחמד אלי אפילו רק קצת - מיד נהיה לי טוב, ואם מישהו מגעיל אלי אפילו טיפה מיד הכל נשטף בשחור.

רגעים נחמדים שהיו השבוע:

חברה שלי גולדי ואני ב"כנאפה" (כל מה שקשור בגולדי זה טוב).

הספר שלי אמר שאני נראית מצוין עם שיער ארוך (במשך כמה רגעים חשתי מאושרת).

המשקל בחדר כושר הראה חצי קילו פחות (בטח מקולקל, אבל מה אכפת לי).

חבר יקר שלח לי חבילה בדואר (טרם התעמקתי). 

לפני כמה ימים נפלתי במקרה על כתבה שעסקה במיכל ניב ז"ל, וקראתי שם שמישהו אמר שבעיני רוחו ראה אותה כדמות המלוּוָה דרך קבע בעננה שחורה שמטילה עליה צל. אני נהגתי להקשיב לתכניות שלה ולקרוא את ביקורות האוכל שלה, וקיבלתי קשה את המוות שלה. באותו שבוע גזרתי מהעיתון תמונה קטנה שלה והצמדתי למקרר, שם היא נמצאת עד היום. תמיד שואלים אותי למה שמתי תמונה שלה ולא ממש מתחשק לי להסביר, אבל זה פשוט מאוד - גם אני מעוננת תמידית.

יהיה בסדר. מבטיחה.