אתמול בערב פ' התקשר, אחרי חודשים שלא דיברנו. "מה אתה עושה בטלפון שלי?" שאלתי והוא צחק. אמר שהתקשר לשאול מה שלומי כי הרי אנחנו חברים, וזה מה שחברים עושים – מתעניינים אחד בשלום השני. "לא ידעתי שאנחנו חברים" עניתי ביובש, או כך לפחות התכוונתי להישמע, ופ' אומר שעמיר בניון בדיוק בוקע מהרדיו והוא נזכר שקרא אצלי שאני אוהבת אותו, וחוצמזה הוא נוסע באוטו ויש שקיעה ובכלל. "מסתבר שאני טיפוס רומנטי" הוא אומר, ואחרי רגע של שתיקה מוסיף "אני מתגעגע אליך". אבל אני מתעלמת מהמשפט האחרון ומסיטה את השיחה לכיוון אחר, ואז הוא מציע שנחגוג ביחד את היומולדת שלי שקרב ובא, אומר שיביא כובעים קטנים ושקיות הפתעה אבל אני לא רוצה. "אני אף פעם לא חוגגת יומולדת" אני אומרת, ואנחנו ממשיכים לשוחח על כל מיני דברים, עד שבסוף הוא אומר "אז קבענו. יומולדת. בשבוע הבא", "נראה. ביי" אני מנתקת.
הרי אני אפגש איתו, זה ברור. לא יודעת מתי ואיפה, אבל בסוף זה יקרה. הוא כבר התמחה בלמעוך לי את הצורה ואין לו בעיה עם זה. ואני? היעוד שלי זה להתרסק.
ולקום.
ולהתרסק.
ולהסתובב לנֶצח במעגל הזה.
במהלך השיחה, פ' אומר שאני נשמעת מפויסת, נינוחה, בכלל לא תוקפנית כמו שהייתי. "זו התפתחות לטובה" הוא מציין, ואני מתכופפת כדי להוציא קערה מהארון התחתון במטבח, כי בזמן השיחה שלנו אני מכינה סלט וגם אוכלת אותו, למרות שזה לא יפה לאכול כשמדברים בטלפון, אבל כבר מאוחר ואני אחרי חדר כושר ומקלחת ונורא רעבה. ובזמן שאני מחטטת בארון אני מסבירה לו שהרגיעה שלי אינה בהכרח מצביעה על מגמה חיובית. "אומרים שמי שכבר גמל בליבו להתאבד חי בשלווה את רגעיו האחרונים" אני אומרת "הוא שלם עם עצמו, יודע בדיוק מה צופן לו העתיד ועל כן רגוע, משוחרר מכל חרדה".
אני רגועה, בהחלט. אני קמה בבוקר והולכת לישון בערב ובין לבין שומרת על פרופיל נמוך ככל האפשר. אני לא מנסה בכוח להיות מאושרת (מה זה בכלל?) ומשתדלת שלא יהיה רשום לי על המצח איך אני מרגישה. למה? בגלל שכבר אין לי כוח לכל האנשים ששואלים אותי: "שולה, למה את כ"כ עצובה?".
ככה.
בנימה חיובית: תודה לדרקון שנתן לי תמיכה טכנית והציל את המחשב שלי מקריסה ואותי מהתמוטטות עצבים. גם הוא אמר, אגב, שלמרות שהצהרתי על היסטריה רַבַתי אני דווקא נשמעת די רגועה.
ובנימה מהורהרת: הדרקון אמר (ראה לעיל), ואני חשבתי - מה קובע? מי שאתה באמת או הרושם שאתה מותיר על האחרים? אני הרי נמצאת פה בשביל להיות הכי מזוקקת ואמיתית בעולם, בשביל לתעד, בשביל לשוחח עם עצמי. ובכל זאת מצנזרת, מתפתלת בניסוחים, נזהרת, ממגנת עצמי מפני ציבור הקוראים.
לפני כמה זמן החלטתי, ביני לבין עצמי, לדלל את הכתיבה שלי פה, ובעיקר מבחינת נושאים. זה מגוחך, מכיוון שמה יש לי לעשות פה אם זו לא סביבה סטרילית? כזו שאפשר להגיד בה מה שמתחשק בלי להתחשב בכך שאני חוזרת על עצמי, או משעממת, או יוצרת רושם מוטעה, או גורמת לאנשים לפתח ציפיות?
מגוחך-מגוחך, אבל עובדה שהתיישרתי בהתאם וצנזרתי את עצמי מכל הכיוונים ואפילו חייתי עם זה בשלום. נגיד.
צריך להפסיק עם זה.
לפחות עד הפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
