עצמאית בשטח

גולדי אמרה שהשנה היא לא מוותרת ומתקפלת. "השנה" כך היא "אני לא שואלת – אני פשוט מודיעה לך. ביום ההולדת שלך, 21:00, את, ג'יימס, עינת ואני". "בסדר" אני עייפה מכדי להתווכח, וגם באמצע נסיעת עבודה ארוכה ומתישה "אבל אם כבר נפגשים אז שתהיה יומולדת קבוצתית – את, עינת ואני" (להן היה לא מזמן). "שום קבוצתית" היא נשמעת מקוטע, אבל נחושה והחלטית "זאת לא יומולדת לגולדי ולא לעינתי. זאת יומולדת לשולינקה ורק לה. אני מארגנת ואני מחליטה, ואת – אל תתערבי. פשוט תבואי". 

כשהכרתי את גולדי לפני 5 שנים בערך, מיד נהיינו חברות, וכשעברה לאחר כמה חודשים מהווילה שבפרבר הבורגני לפנטהאוז מרשים בשכנות לי, הפכה כמעט בן-יום למשפחה המאמצת שלי.

{הערה: לאורך השנים – אם בגלל שאני חסרת משפחה ואם מסיבה אחרת שנעלמה עד כה מעיני – תמיד יש לי ברקע איזשהו תא-משפחתי-מאמץ, שמתהווה ככה מעצמו, בלי שבכלל שמתי לב. פעם זוג  שהייתי הבייביסיטר הקבועה שלהם ואח"כ הורים של חברים/חברות, ותמיד זה מפליא אותי מחדש - איך אנשים מאמצים אותי בחום לחיקם ומתעקשים לכלול אותי במניין ילדיהם? הרי אני כל כך לא-משפחתית, כל כך לא יודעת איך להיות חלק מקבוצה. תופעה תמוהה נוספת שהתקבעה לה לאורך השנים, היא נטייתם של אנשים להדביק לי כמעט אוטומטית שם חיבה. גם הקטע הזה לחלוטין לא ברור לי, שהרי אני עצמי איני נוהגת לפנות לאחרים בשמות חיבה (למעט למיצי, כמובן), ובאופן כללי – לא נראית כמו אחת שמתאים לה שם חיבה}.

עסקת האימוץ הנוכחית, בכל אופן, כוללת את אמא גולדי – שהיא חברה יקרה מפז, אבא ג'וני – שאמר שמכל החברות של אשתו אני הכי-הכי, ושלוש אחיות צעירות (27, 24, 20), יפות ומוצלחות, שאני אוהבת אותן נורא וגם הן אותי. וגם קיבלתי שם חדש – "בוּבִי", כמו לשאר בנות המשפחה, ובגדול – סבבה לי.

אני הכרתי לגולדי את כל החנויות השוות בשכונה (יש כמה שלדעתי חייבים לי אחוזים לאור הקפיצה בהיקף המכירות), וגם את הוטרינר-הספר-הקוסמטיקאית-הפדיקוריסט והבננה-ביץ' בזמן שקיעה, וגולדי תמיד מנסה להאכיל אותי, מגיעה עם תרופות (ואוכל) כשאני חולה, מביאה מתנות שוות מחו"ל, מתייעצת איתי בכל מה שקשור לבנות שלה, ובכל הזדמנות אומרת שאני מחוננת ומשוגעת ושהיא אוהבת אותי נורא. שנתיים רצופות היינו שכנות וחרשנו את העיר בכל הזדמנות, אבל בינתיים גולדי חזרה (לצערה) להתגורר בפרבר, וגם עזבה את המשרד בו עבדנו יחד. אז אנחנו מדברות בטלפון בלי סוף, ומתכתבות באי-מייל ומשתדלות להיפגש כמה שיותר (לא תמיד יוצא).

וכבר לפני שבועיים גולדי הודיעה לי שהשנה היא לא מוותרת ולא נכנעת ומתקפלת. "השנה" היא אמרה, "אני לא שואלת – אני פשוט מודיעה לך. ביום ההולדת שלך, 21:00, "תהל", תהיי שם".

אז הייתי. הייתה לי ברירה?

היה נפלא.

למחרת שוחחנו בטלפון. גולדי שאלה אם נהניתי ואמרתי לה שמאוד. היא אמרה "יופי" ואח"כ שאלה אם יש לי זמן כי היא רוצה להגיד לי משהו. "דברי" אני אומרת לה, למרות שאני עסוקה ובאמצע העבודה. "שולה, אין לך מושג כמה היה חשוב לי הערב הזה, וכמה רציתי שתהני, שתרגישי שיש לך אותנו, שאנחנו כמו משפחה ואוהבים אותך. את תמיד כ"כ עצמאית וחזקה, אף פעם לא מבקשת או צריכה עזרה. כ"כ קשה לי עם זה שאת לא בקשר עם המשפחה שלך, שאת תמיד מתעקשת להיות לבד, שאף פעם אי אפשר להוציא ממך מילה על עצמך".

גולדי האהובה שלי, אין סיכוי. אין סיכוי שאני אספר לך על ההורים שלי, על הדיכאונות, שתדעי למה רזיתי ב 5 קילו בשבוע אחד (למרות שניסית לחקור). את לא תדעי מה עובר לי בראש, על הפגישה שקבעתי עם פסיכיאטר, על סוג הקשרים שלי עם בני המין השני, או בקיצור – כל מה שכתוב בבלוג שלי.

למה? עדיף ככה.

אני הולכת ליפול, זה ברור לי. אני אגיע לפסיכיאטר ואתפרק שם לחתיכות, אבל אף אחד לא ידע או ירגיש. החיים נמשכים כרגיל.

הלכתי ברגל מהבית  עד ל"תהל" וחזרה, בסנדלי העקב החדשות והמדהימות שלי. כל הדרך הסתכלתי על ההשתקפות של הרגליים שלי בחלונות הראווה, ובכלל לא היה אכפת לי שהלך לי הגב והיו לי כאבי תופת בבהונות. כי גם כשמתפרקים –יש להקפיד שהנעליים יהיו שוות.