בשבוע שעבר הייתי אצל הספר, והוא הוציא מהקופסה סיכה גדולה ומבריקה והראה לי איך לסדר איתה את השיער. זה היה יפה, ואני אמרתי "וואי, בסוף אני באמת אהיה בת", "בטח שאת בת" הוא אמר ונעץ בי מבט נוזף, "אלא מה? את בן?" "ככה, קצת" אמרתי ומיהרתי להוסיף ש"זה לא שאני בן, אני פשוט לא בעניינים האלו של הבנות" "זה הכל עניין של ההרגשה הפנימית" הוא אמר בפסקנות "מה שאת מרגישה – זה מה שאת".
ואני? נראה לי שעדיף שאני פשוט לא ארגיש ודי. כל פעם כשאני מדמיינת מה הייתי רוצה להיות אלמלא הייתי אני – תמיד עולה במחשבתי דמות של גבר, בעל קריירה מרשימה בתחומי ההנדסה (כבישים או מכונות. בהנדסת בניין אני דווקא מבינה וזה סתם, לא מעניין) או משהו בסגנון. אף פעם לא עלתה לי בראש דמות נשית או חלילה איזה משהו בעל קונוטציות משפחתיות. לא פלא שתמיד אומרים לי שאני יוצאת דופן, מוזרה.
ביום שישי בצהרים הסתובבתי בעיר עם גולדי, וביציאה משוק הפרחים בגן מאיר פגשנו את ג'יימס. הוא אמר שנהייתי ממש כוסית, עם השיער האסוף בסיכה והשמלה הקיצית, ושאלף פעמים הוא אמר לי ללבוש פוש-אפ וטוב שסוף סוף, פעם אחת, אני שומעת בקולו (זה לא הפוש-אפ, זה המחשוף של השמלה הזו). אח"כ הלכנו עם גולדי לקנות פרוזן יוגורט, ובזמן שחיכינו לה אכלנו סוכריות בשקל מהמכונה וג'יימס סיפר לי על החבר החדש שלו. אני אמרתי "אוף, ג'יימס, בוא נתחלף. אתה תהיה בת ואני אהיה בן", והוא רק צחק ואמר "היית מתה".
זה לא העניין אם להיות בת או בן. זה הקטע הזה שתמיד הדשא של השני ירוק יותר.
בתכל'ס? לא הייתי רוצה להיות אחרת. לא מסוגלת בלי הפלטפורמות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
