עצמאית בשטח

ב 2:00 בלילה התעוררתי מצפצופי אזעקה של מכונית, ובאותה הזדמנות כבר קמתי לעשות פיפי. בבית עובר משב רוח נעים ואני שותה כוס מים ומתיישבת בגו חשוף ליד המחשב. "מה את עושה פה בשעה כזו?" הוא עולה מולי ברשת, "אני בהלם יותר ממך" אני עונה, ומאוחר יותר, כשאני פותחת לו את הדלת הוא מכניס איתו ניחוח טוב של אפטרשייב. אנחנו יושבים ביחד על הכסא של המחשב, ואני כנראה קצת מסטולית כי בכלל לא שמתי לב מתי הוא הספיק להתפשט ואיך עברנו למיטה, ויש לי רק זיכרון מעומעם מההתענגות על הגוף היפה שלו ומנשיקת הפרידה.

וכשהתעוררתי חככתי בדעתי אם היה או חלמתי חלום, עד שפקחתי עין למציאות של בוקר, עם טישו מק'ווצץ מלחות ועטיפה קרועה של קונדום.

לפעמים, כשאני מסטולית מעייפות או מג'וינט אקראי, אני לא גומרת. כלומר, אני יכולה לגמור אבל זה דורש ממני מאמץ אז מראש אני מעדיפה לוותר. אני שרויה בריחוף ממסטל כזה, וכיף לי נורא, ומה שאני הכי צריכה זה להרגיש זוג ידיים חזקות שאוחזות אותי ודואגות שלא אדפוק בטעות את הראש בקיר או בפינה של השידה.

אז כשאני מכירה מישהו חדש, דבר ראשון אני מסתכלת על הידיים שלו. ליתר בטחון.

אני מתקשה לוותר על תדמית הזאבה הבודדה העשויה ללא-חת, אני מפחדת להודות בפני עצמי עד כמה אני חלשה, ואיך עבורי כל מפגש מזדמן הוא סוג של נחמה.