יום חמישי, 00:30, "מקסים". הדי-ג'יי שמנגן הערב עומד ליד הקופה, עמוס מזוודות כאילו הוא עובר דירה. מהפרסום הבנתי שהוא עולה לנגן בשעה 1:00 ולכן הקדמתי קצת, כדי שאוכל להשוות לזה שלפניו, אבל מסתבר שהוא יתחיל רק בעוד שעה, אז בינתיים אני מתיישבת ליד הבר ומצטערת קצת שלא הבאתי איזה ספר (מה אני אעשה פה עכשיו לבד, שעה שלמה?). הברמן מדבר אנגלית, אומר שקוראים לו ג'סטין ושואל אם אני באה לכאן הרבה. "לא" אני אומרת "זו פעם ראשונה שלי. באתי לשמוע את הדי-ג'יי", "מי? זה שמנגן עכשיו?" הוא מניד בראשו לעבר העמדה, ומסביר שזו המשמרת הראשונה שלו פה, והוא לא כ"כ מכיר את האנשים. "לא" אני אומרת "זה שיעלה אחריו". ג'סטין מוזג לי הייניקן מהחבית, ומפטפט איתי קצת (המקום כמעט ריק, אין לו יותר מידי קליינטים) וכשהצלם שמסתובב שם מבזיק עם הפלאש שלו, הוא אומר לי "תחייכי, בייבי, את הולכת להיות מפורסמת. צילמו אותך עכשיו" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
בינתיים המקום מתמלא, ודווקא לא באוכלוסייה שאני רואה שיוצאת משם בבקרים, כשאני עוברת עם מיצי שלי. הרוב לובשים ג'ינס וטריקו, ומזל שיש איזה 2 מחומצנות בשמלות שחורות, כדי לאזן קצת את גופיית הכסף שלי. קצת לפני 2:00 הדי ג'יי מתחלף, הרחבה כבר די מלאה ונראה שהקהל אוהב את מה שהוא שומע. וגם אני. "היי" קורא לי ג'סטין "זו האחות של הדי ג'יי", ועושה לי הכרה עם בלונדינית מתוקה שבמקרה התיישבה לידי על הבר. אנחנו מחליפות כמה מילים, ואני מסתכלת על חפיסת הסיגריות הריקה שהיא מקמטת ושמה בצד, ועל המיומנות בה היא מקלפת את העטיפה מהחפיסה החדשה שהיא מוציאה מהתיק ופתאום קצת חבל לי, כי היא הרי רק בת 18. אבל אז אני נזכרת שאני התחלתי כבר בגיל 16, ושבגילה הייתי שותה וודקה בלי חשבון (היום אני כבר לא מסוגלת), אז אני אומרת לעצמי " Face itשולה, את מזדקנת", גומרת את השלוק האחרון של הבירה והולכת לרוקן את השלפוחית.
כשאני חוזרת, אני חושבת לעצמי שהבנתי את הקטע ואפשר להתחפף, אבל המוזיקה לא רעה, ואני כבר פה, אז למה לא לרקוד? אני מצטרפת לרחבה.
לא שאני בקיאה בסגנונות השונים ובתתי-ז'אנרים, אבל אני יודעת מה עושה לי טוב ואני מאוד אוהבת לרקוד. לרקוד לבד במשך שעות, להיסחף עם המוזיקה, לתת לה לשלוט בי, רק היא ואני לבד בעולם. האנרגיות שמתעופפות בחלל נקלטות בגוף שלי, הן חודרות אלי דרך הבטן ומשם מתפזרות לשאר האיברים – לידיים, לרגליים, לצוואר ולראש, יוצאות ממני וטסות לתקרה ולקירות ולרצפה וחוזרת אלי עוד פעם, לחשמל אותי, להדליק אותי מחדש. ביומיום אני לא צרכנית גדולה של מוזיקה, ולרוב מעדיפה דממה או שירים נוגים ורגועים, אבל כשאני בקטע של לרקוד והמוזיקה טובה - אני יכולה (כמעט) לגמור. (זה בשביל נוריקו, אפילו שהגזמתי קצת).
אז התמזגתי עם המוזיקה בערך שעה ואז התחפפתי סופית, כי לא היה לי כיף להישאר. המקום קטן ודי צפוף, והכי גרוע – בעל תקרה נמוכה (א-ב של מועדון זו תקרה גבוהה. שתהיה תחושה של חלל, תחלופה של אוויר ושלאנרגיות יהיה לאן להמריא), היה חם בטירוף (רק לי זה ברור שאין די במיזוג, וצריך גם מאווררים?), אנשים רוקדים עם סיגריות ביד וזה נורא מלחיץ (וגם כואב, במקרים מסוימים), והמוזיקה... נו, איך אני אסביר את הפוטנציאל העצום שהיה במוזיקה והתאדה (לטעמי) ע"י אופן ההגשה? הבסיס לכשעצמו היה מצוין - קצבי, זורם, מושקע, סאונד טוב. אבל למה כל כמה דקות, כשהקצב מתגבר והגוף תזזיתי ומתענג, כשהאנרגיות מטפסות ועולות לי לראש, כשאני בשיא החיבור שלי אל הצלילים, פורקת כל עול, שוכחת הכל מסביב, רק אני והזרם של המוזיקה שעושה בי כשפים – דווקא אז נפילת מתח חדה? מן קטע לא ברור של רגיעה? חריקת סאונד ויללות אלקטרוניות שמפילות אותי באחת במדרון תלול, הורסות לי את כל ההנאה? בינינו - אם הייתי נקלעת למצב כזה בסיטואציה אינטימית, הייתי חותכת במקום, אפילו אם הוא היה בעל הידיים הכי יפות בעולם.
- בדרך לשם עברתי ליד זוג צעירים שישבו על ספסל ציבורי והבחור שרק לי. בחור צעיר שרק לי. בדרך חזרה, עוד פעם מישהו שרק לי (לא ראיתי מי, יותר מידי בירה בראש שלי). כולם התחרפנו לגמרי או שבשעות האלה ממילא רק המשוגעים מסתובבים ברחובות?
- למען ההגינות, אני חשה כעת חובה לדווח על איכות המוזיקה בעוד כמה מקומות, אבל בקצב שלי קשה להניח שזה יקרה בשנה הקרובה. מצד שני – אני תמיד עשויה להפתיע.
- עדכון מאוחר: לכל המאוכזבים/מלעיזים/מתקוממים ומתלוננים - אמנם מטושטשת פרצוף, אבל היישר מרחבת הריקודים.
אבל זו כנראה רק אני, כי הקהל מאוד אהב, הריע, שרק ופירגן, וברישתית שלי נקלטו גם כמה בנות ששלחו לעבר הדי-ג'יי הנחשק איתותים שאינם משתמעים לשתי פנים. כפיים לדרקון הכי שווה בישרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
