עצמאית בשטח

(הפוסט נכתב במיוחד ובהמשך לדיון שהתנהל אצל נוריקו ובהשתתפות אכילס).

הקדמה (או שמא גילוי נאות?)

בין השנים 1992 ל 1995 שימשתי, ודי באינטנסיביות, כמודל עירום לכיתות ציור. זה התחיל מהתערבות סתמית עם ידיד טוב, והמשיך (כמעט) כדרך חיים למשך 3 וחצי שנים רצופות. זו לא הייתה פעם ראשונה בה חשפתי גופי לעיני אחרים שלא בהקשר אינטימי. קדמו לכך רחצות עירום קבוצתיות (ואין הכוונה למקלחת במחנות הקיץ או בצבא) או שיזוף טופ-לס על שפת הים, אבל הייתה זו בהחלט הפעם הראשונה שעשיתי זאת לאור הזרקורים, מול קבוצת אנשים לבושים שמיקדו בי מבטם והתרכזו בפרטים. מבחינתי, זו הייתה עבודה ששכר נאה (יחסית) בצידה, בה נדרשת חשיפה גופנית לצורך תירגול האומנות. לא ראיתי (וגם כיום איני רואה) בכך איזושהי חדירה לתחום הפרט, מעשה הדורש תעוזה או הוכחה להיותי בעלת תפיסת עולם מתירנית (כי אני לא). כשניסיתי בזמנו להסביר את זה לחבר טוב (מישהו מהקוראים הותיקים זוכר את הרב-סרן האופנוען?), אמרתי שבשיעור הראשון התלמידים מציירים צנצנת, ובשיעור השני – אותי, וההבדל כולו הוא רק ברמה הטכנית. "אם את חושבת כך, אז את באמת צנצנת" הוא הגיב. אוקיי, אז אני צנצנת J.

אבל בעצם כן הצטלמתי. קצת.

אחד האקסים שלי צילם אותי קצת בבית (מזכרת נחמדה מגיל 20. עירום מרומז בביישנות), וחברה חובבת צילום צילמה בטבע הפתוח. כמודל סירבתי בכל תוקף להצטלם, בעיקר עקב הרתיעה מכך שתיעוד מדויק של העירום שלי יהיה ברשות זרים, וקצת מכיוון שלא יכלתי (ועדיין אני מקשה בכך) לסבול את המחשבה שגופי יתועד כפי שהוא, אחד לאחד. רצה הגורל ויצא שבאחת מסדנאות הציור צילמה אותי מישהי (ברשותי, כמובן). צילומים פשוטים, ללא תאורה מתאימה אבל בעין אוהבת, רכה, וזה דווקא מצא חן בעיני. אבל איכשהו הנושא התמוסס והתאדה עד לחורף של שנה שעברה.

בחורף 2004 ניהלתי צ'ט משעמם עם בחור תל אביבי בערך בגילי (קצת פחות), וכבר רציתי לרדת מהקו כשפתאום הוא הזכיר את עובדת היותו צלם והשיחה התלקחה לה מחדש במהירות, כשבסופה קבענו שניפגש בהזדמנות לצורך צילומים (אם נמצא שזה מתאים). זה לקח כמה חודשים, עד שבקיץ 2004 בילינו 3 לילות של צילומים בסטודיו, אשר מדגם מהם פורסם בבלוג זה, ואפילו הרחיק קצת הלאה (עד היום אני בטראומה). פוסט הצילום הצדיק את עצמו ולו משום שהוליד את ההיכרות עם נוריקו, ומאז היא זוממת שנצטלם ביחד בכל מיני פורמטים עליהם היא חולמת בלילות, אבל למעשה עוד לא ממש עשינו עם זה משהו (חוץ מקצת צילומי ניסיון אצלי בבית ואצלה).

ומה רציתי להגיד בעצם?

אבל כל זה רק מן רקע (אולי אפילו לא ממש הכרחי), לדיאלוג שהתפתח לו אצל נוריקו, ובו השתתפנו אכילס ואני. נוריקו רוצה לביים תמונה נשית משולשת, עירום משוחרר, נעים, נינוח ואוהב את עצמו על רקע תפאורה טבעית. אכילס התנדב לצלם (איזה נשמה, נכון?), ואני, בתור אחת מצלעות המשולש, רק הערתי ש"עירום שאוהב את עצמו" זה גדול עלי.

ולמה אין בי אהבה לגוף שלי? אני יכולה לצאת מזה ע"י התירוץ הטריוואלי של "בגלל הפגמים הפיזיים הבסיסיים הטבועים בו", אבל האמת קצת יותר מורכבת. זה איזשהו שילוב כזה של הנטייה שלי להחמיר עם עצמי, בתוספת חוסר אהבה עצמית-בסיסית ואיזושהי שאיפה לשלמות. ולכן אני לא מסוגלת להתבונן בתמונות בהם מוצג העירום שלי בחשיפה מלאה, במלואו, בלי להסתתר מאחורי איזו פוזה מזויפת, חיתוך מתוחכם ומשחקי אור וצללים. הצילומים שהכי הייתי רוצה לעשות הם מהסוג המבוים עד לפרטים הקטנים – איזושהי סצינה נוטפת אלימות, צילום עם תאורה קשה של שחור ולבן (להבדיל מתאורה "רכה" בה שולטים גווני הביניים האפורים), בחשיפה של חלקי גוף מרומזים בלבד. שהרקע יהיה של אורבניות מפויחת, קשת יום, אולי איזו חצר אחורית מטונפת, חדר מדרגות מוזנח או עליית גג מעופשת, שהתוצאה תהיה קיצונית, כזו ש"הולכת עד הסוף". "טבע נינוח" זה טוב בחיים, אבל זה די משעמם כשזה באלבום התמונות.

לדעתי.

ראבאק, איזה פוסטים יוצאים לי כשאני לא בדיכאון? קודם מתכונים ועכשיו אלימות אומנותית. נראה לי שהציפרלקס עושה לי חיים משעממים.

נוריקו, את עוד חברה שלי?