שבוע ראשון של מאי, 2005

"אני רוצה לקבוע תור, בבקשה" אמרתי בקול הכי רגוע ונורמלי שיכלתי לגייס, כדי שלא יסמן אותי כבר מההתחלה, שלא יעשה ליד השם שלי כוכבית (*) ויכתוב "מצב פסיכוטי קשה. לא מסוגלת לבטא 2 מילים ברורות ברצף". "טוב" הוא אמר וקבע לי תור לשעות הערב, כמו שביקשתי. "ביקרת בעבר דרך מכבי אצל פסיכיאטר?" הוא שואל אותי ואני אומרת ש"דרך מכבי? לא" כדי שיבין ש"דרך מכבי? לא, מעולם. לא דרך מכבי? כן. בוודאי". הרי כבר המון שנים שאני פסיכית זה רק שאין לי תעודות. ועד כה גם סירבו לתת לי תרופות, אמרו שאין הצדקה להיתלות בסיוע חיצוני, שאני יכולה להתמודד עם העולם בכלים הרגילים, בכוחות עצמי. ואני יכולה, בטח שאני יכולה. אני לא פוצעת את עצמי עם חפצים חדים ולא כורכת חבל סביב הצוואר, לא יוצאת למסעות קניה מטורפים ולא נטפלת לאנשים זרים ברחוב. התזונה שלי נורמאלית ואני הולכת כל יום לעבודה ומטפלת במיצי ולא עושה סמים, וכולם אומרים שתמיד אפשר לסמוך עלי, שאני אף פעם לא מאבדת עשתונות, שאני תמיד כ"כ מעשית ושקולה. 

אבל רע לי.

אני כל הזמן אומללה.

היי, יש שם מישהו? מישהו מקשיב לי בכלל?

אחרי שבועיים

לקראת סוף הפגישה, הפסיכיאטר שאל אותי אם אני יכולה לשים את האצבע על משהו מדויק שמפחיד אותי ואשר גרם לי להגיע אליו דווקא עכשיו, אחרי כל השנים הללו. לקחתי לי רגע לחשוב, כי היה לי חשוב להתבטא בקצרה, בבהירות, כפי שעשיתי לאורך כל השיחה. נעצתי מבטי בחלון הפתוח שמאחוריו ובצמחיה שנראתה דרכו, וחזרתי למקד מבט ברופא. "כן, יכולה" אמרתי "אני מפחדת ממצב בו הדיכאון ישתלט עלי ויוציא אותי מכלל תיפקוד. מהרגע בו אכנס למיטה ולא אצא ממנה יותר בכוחות עצמי".

ואז נשברתי.

לא בכיתי, מה פתאום. אני לא בוכה ליד אחרים. אבל למשך כמה רגעים עמדו לי שלוליות של מים בעיניים. 

ומאוחר בלילה, כשאני מתחת לשמיכה ויש חושך מוחלט, הבכי הגיע.

לא התכוונתי ולא רציתי בכך, אבל הוא פרץ ואני לא הצלחתי לעצור אותו, לא ניסיתי אפילו. וגם לא היה אכפת לי מהקרם עיניים שהלך פארש ושנראה לי פתאום טיפשי ומיותר. פתאום קלטתי שזה לא משנה מה אני אעשה ואיזה כדורים אני אבלע, ואם אלך או לא לפסיכותרפיה כעצת הרופא. פתאום הבנתי שאני לוזרית, אפס, כלום, ושהכל אצלי תמיד כל כך עלוב.

הכתה בי ההכרה שכאלו הם החיים שלי, ושמה שהיה – הוא שיהיה.

ואחרי יומיים התחלתי לקחת כל בוקר 1 כדור של ציפרלקס.

שבוע ראשון

בחילות, בחילות, בחילות, ביומיים הראשונים גם זרמים חשמליים. סיוט.

שבוע שני

עייפות היסטרית. בקושי מחזיקה מעמד מול המחשב בעבודה. דניאל אומר זה יעבור, "קודם בחילות ואח"כ עייפות. נשמע לי שאת בהריון, ועוד 3 שבועות תלדי לנו אושר ושלווה".

הנוכחות שלו מנחמת אותי, מעודדת אותי בעת המשבר. דניאל צץ לו יום אחד בבלוג שלי, ומיד זה היה כאילו הוא כאן מאז ומעולם. אני חשבתי שאני קמה כל בוקר ליום נוסף של התמודדות בלתי נסבלת – והנה בא דניאל והראה לי מה זה התמודדות מתמשכת ומהם קשיים אמיתיים. דניאל הוא האח שמעולם לא היה לי, והשבועות האחרונים היו עלולים להיות קשים בהרבה, כמעט בלתי נסבלים, אלמלא דניאל היה כל הזמן ברקע. דניאל, אחי.

שבוע שלישי

הבחילות נחלשות, העייפות עוברת. בוקר אחד שמתי לב שכבר אין לי גוש בגרון, ושהתפרצויות הבכי ההיסטריות שמלוות אותי כבר חודשים ארוכים נעלמו. אני מרגישה בסדר. טוב אפילו. 

רגע, הפסקה

ימים אחדים לאחר המפגש הראשון, התברר לי שהמועד הבא מתנגש לי עם משהו אחר ביומן והתכוונתי לבקש להזיז, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות זאת.

מגיל צעיר שנאתי להתקשר (בטלפון) להורים שלי, וכשהייתי נוסעת לישון מחוץ לבית (משפחה, חברות וכד') מעולם לא התקשרתי להגיד שהגעתי וכל זה, כפי שילדים נוהגים. כמה שההורים שלי ביקשו – לא עזר. הייתי אומרת "כן, כן" ולא עושה, וככה גם בתקופת הצבא ולאחריה. לא מתקשרת. אף פעם.

היה רק מצב אחד בו הייתי מתקשרת, וזה היה בקביעות לאורך שנים.

כשהייתי חולה.

כשהייתי חולה הייתי מתקשרת להורים שלי, ואמא שלי היתה עונה. ואני הייתי אומרת "אמא, אני חולה" והיא מיד הייתה אומרת "אוי ואבוי, שולינק'ה שלי, מה יש לך? מקוררת? יש לך חום?" ואני הייתי מתחילה לבכות. תמיד כשהייתי חולה והייתי שומעת את הקול של אמא שלי בטלפון – הייתי מיד מתחילה לבכות. ואז היא היתה מבקשת שאבוא הביתה על מנת לנוח ולהיות תחת טיפולה, ואני הייתי עונה ש"לא צריך. מחר אני כבר אהיה בריאה". כשהייתי סטודנטית, וגרתי עם חברה טובה שלי דאז, החלטתי שאני חייבת להפסיק עם זה. אמרתי לה (לחברה) שאני לא יכולה לסבול את הקטע הזה שאני מתחילה לילל כמו תינוקת למשמע הקול של אמא שלי, וחייבת להיפטר מהמנהג הזה. אז בפעם הראשונה זה היה קשה, וגם בשניה, אבל אח"כ זה כבר בא לי בקלות, בלי בעיה. נגמלתי.

ולמה נזכרתי בזה?

כי כשהתכוונתי להתקשר לפסיכיאטר ולבקש ממנו להזיז לי את התור, הרגשתי שאם אני אשמע את הקול שלו אני אתחיל לבכות, ובזאת לא רציתי, כמובן.

אז לא התקשרתי. עשיתי מאמץ ובאתי.

אמצע יוני, 2005. ביקור שני

היה קצר, 15 דק' בערך אולי אפילו פחות. אני הגעתי במצב רוח סבבה והרופא חידש לי את המרשם. הוא אמר שהבחילות כבר היו צריכות להיפסק אבל לפעמים זה לוקח יותר זמן. נורא מיהרתי כי היו לי כרטיסים להצגה ("מר גרין", הקאמרי. נחמד מאוד+) ואח"כ ישבנו ב"עוגת גבינה" כפי שכבר הוזכר כאן.

אבל הבחילות לא עוזבות אותי ובעצה אחת עם דניאל, התקשרתי היום בצהרים לרופא, ובסוף היום גם הלכתי אליו והוא החליף לי את המרשם לויאפקס.

(המשך יבוא, בזמן ובמקום המתאים).

1. בחודש האחרון יש בי אופטימיות לא ברורה. אני מרגישה טוב, והתחלתי פתאום לראות את חצי הכוס המלאה. לפני כמה זמן התאהבתי במישהו – מאורע נדיר שב- 38 השנים האחרונות קרה לי פעמים ספורות בלבד, והאמת שהייתי בטוחה שכבר לא יקרה יותר לעולם.

והנה קרה. כמו נר קטן שנדלק באפילה, כמו מן ממתק שהתגלה במקרה ונמס בפה בתוך שנייה. ועכשיו, כשאני יודעת שזה יכול לקרות, אין לי ספק שבפעם הבאה זה יקרה עם האדם הנכון, מישהו שיגיע מצויד בלב טהור ושיהיה בעולמו מקום פנוי עבורי.  

2. השבוע האחרון היה בהחלט מיותר: המחזור הקדים לי בשבוע שלם (וואט דה פאק??) והיה מעיק מהרגיל, בבנין המשרדים בו אני עובדת שיפצו וקדחו יומיים שלמים ובמקביל - בבי"ס הסמוך התאמנו באינטנסיביות לקראת מסיבת הסיום (היה קטלני), לא הייתי בחדר כושר ולו פעם אחת, מיצי הכין לי יום אחד הפתעה על הריצפה במטבח (איחססססס), הסיפון בכיור של החדר-אמבטיה התחיל לטפטף (האינסטלטור כבר היה וסידר) ולקינוח – האי-סי-קיו שלי מחק את עצמו מהמחשב (והצלחתי להחזיר אותי בכוחות עצמי – כרישת מחשבים בהתהוות שכמותי).

3. אבל סוף טוב הכל טוב, ומחר אני הולכת לרקוד ב"מקסים". הפעם בלי הברזות ו/או תירוצים, כי סמי מחכה לקבל דיווח אישי.

הודעה לקוראים: נפתחה ההרשמה לקבוצת "חסמב"א" (ראה פירוט ברשימה בצד שמאל), מי שעומד בתנאים מוזמן להגיש מועמדות.