עצמאית בשטח

כשהגעתי ביום שני בבוקר לעבודה היה ברור לי שאני חולה. אז נשארתי רק כמה שעות כדי להוציא את הצעת העבודה הדחופה שהכנתי, וב 11:30, כשכבר התכוונתי לצאת, התקשרה גולדי ושאלה אם אני יכולה לצאת לשעה קלה ולפגוש אותה לארוחת צהרים. אמרתי לה שאני חולה ובדרך הביתה, והסוף היה שהיא באה לאסוף אותי והלכנו לשבת קצת ב"ארקפה" בשד' רוטשילד, משם התכוונתי להמשיך ישר למיטה.

בית הקפה היה מלא לגמרי (אף אחד לא עובד בעיר הזו?) ובקושי מצאנו שולחן אחרון פנוי, קרוב לדלפק המכירה. גולדי עמדה לחכות להזמנה שלנו והורתה לי לשים עין אם מתפנה מקום מוצלח יותר. שמתי. פתאום ראיתי שמישהו קם משולחן פנימי, כזה שצמוד לקיר עם 2 כורסאות לידו, ושאלתי את גולדי אם היא רוצה לעבור לשם, כי לי בעצמי לא היה ממש אכפת. היא אמרה "בטח, תלכי לתפוס אותו" ובזוית העין ראינו את הבחורה שעמדה לידה נוטשת את התור שלה, ממהרת לאסוף את התיק מהשולחן שליד ומחישה צעדיה לאותו כיוון. הגענו שתינו (היא ואני) ביחד לאותו שולחן פנימי, רק שאני שמתי ראשונה את התיק על הכורסא, וגם אמרתי לה, בנימוס רב ככל שיכלתי "מצטערת. אנחנו ראינו אותו קודם" (בראש עברה לי הסצינה מסרטון הפרסומת של שטראוס מלפני 15 שנה (או יותר?) אשר נקרא "הקרב על המילקי" בכיכובן של חלי גולדנברג ואביבה פז, למי שזוכר). הבחורה, בערך בגילי או קצת יותר, עמדה נחושה בדעתה ונעצה בי שתי עיניים קשות, מחכה שאני אוותר. האמת? הייתי מוותרת, אבל גולדי שידרה לי מבט חד משמעי מליד הדלפק "שלא תעזי לזוז, אחרת יהיה לך עסק איתי", אז לא זזתי. המשכתי לעמוד במקום, עד שההיא התקפלה ונסוגה חזרה לשולחן שלה, תוך כדי שהיא מסננת לעברי משהו שלא ממש הבנתי.

אח"כ דיברנו על זה קצת. אני אמרתי לגולדי שהבחורה כל הזמן נועצת בנו מבטים ממש לא נעימים, ושלא אכפת לי בכלל ללכת אליה ולהציע לה להתחלף, כי בסה"כ באמת שתינו הגענו ביחד. "מה פתאום" הזדעקה גולדי "היא עמדה לידי ושמעה את השיחה שלנו. היא בחיים לא הייתה רואה שהשולחן התפנה אלמלא שמעה אותך. למה את חושבת שלה מגיע יותר מאשר לנו?" "לא יודעת" אמרתי "היא כ"כ נחושה בדעתה. נורא לא נעים לי במצבים כאלו, אני מעדיפה לוותר ודי. ואם לא הייתי חוששת מהתגובה שלך באותו רגע זה גם מה שהייתי עושה".

גולדי צחקה "את יודעת שולה, מתקיימת בך מן סתירה כזו. מצד אחד את הכי "חיה עירונית" שאני מכירה – תמיד יודעת מה קורה ואיפה, תמיד נופלת על הרגליים, בכל מצב מסתדרת. מצד שני יש לך נטייה קבועה לסגת, לוותר, ולא מתוך חולשה או חשש, אלא מתוך מן אדישות בסיסית כזו שטבועה בך. כל ענייני הנוחיות הקטנים של חיי היום-יום בכלל לא חשובים בעיניך".

אחר כך יצאנו משם וגולדי הקפיצה אותי הביתה, שם נכנסתי למיטה למשך כמעט 3 ימים רצופים. ישנתי המון, בלעתי תרופות וקראתי קצת ספרים (סוף סוף גמרתי את "אשת הקמיקזה", עכשיו אני באמצע "המקומות הקסומים" של כריסטופר מילן, אחד הספרים היותר מענגים בהם נתקלתי), ובין לבין חשבתי קצת על גולדי, ועל מה שהיא אמרה לי.

אני תמיד דואגת לעתיד הרחוק – לביטוחים השונים, לפנסיה, לחסכונות, למשכנתא, ומעולם לא הקדשתי מחשבה או מאמץ קטן על מנת לשפר את הרגע הזה, את היום, את המחר. וממה בעצם מורכבים החיים? מההווה, מהעכשיו.

אני צריכה לחשוב על זה קצת.

מחר.

מחר תמיד יש יום חדש.  

רחל - לא שכחתי אותך, בשבת אשב קצת לארגן פוסט מתכונים.