עצמאית בשטח

אחי הקטן צעיר ממני ב- 6 שנים, וכשעזבתי את הבית (בגיל 18) הוא עוד היה ילד. בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ וכל המדינה נכנסה להיסטריה. הלימודים הופסקו, מעונות הסטודנטים התרוקנו ובלית ברירה נסעתי גם אני להורים, שם הופתעתי למצוא אח קטן שגבוה ממני בראש ותוך כמה חודשים עתיד להתגייס לצנחנים. פצחנו בטורניר שש-בש שנמשך 3 ימים רצופים, עד שנמאס לי מהאזעקות והחדר האטום ושמכריחים אותי לקום באמצע הלילה מהמיטה, והסתלקתי חזרה למעונות.

אבל מאז, הכל היה אחרת. כי פתאום לאחי הקטן ולי הייתה שפה משותפת.

ובאמצע שנות ה- 90, כשאח שלי חזר לקיבוץ אחרי השירות הצבאי, נסעתי אליו לכמה ימים. נטלתי חלק בטורניר הוויסט הלילי, ומאוחר יותר יצאנו עם החבר'ה לשתות בירה ולרקוד בפאב המקומי. אחי הקטן חי עם החברה שלו המתנדבת (הראשונה בסדרה) וכל רגע פנוי הקדיש לצילום, אבל התחמק כשביקשתי שיצלם גם אותי. אח"כ הוא התחיל ללמוד ואני עברתי לת"א, וכשעזב את הקיבוץ לטובת העיר נהיינו פתאום שכנים. הוא גר כמה רחובות לידי, והיינו נפגשים לפעמים, עד שהוא החליט לנסוע ללמוד בניו יורק וההורים שלחו אותי לדבר על ליבו. "אמרו לי לשכנע אותך לוותר על הרעיון של ניו יורק", בישרתי לו בשיחה טלפונית, "נכשלת" הוא עונה. "סבבה. אז תקפוץ לבקר לפני הנסיעה". ואחי הקטן נסע לניו יורק, ללימודי תואר שני בצילום, ומידי פעם הוא שולח אי-מיילים ודוגמאות של עבודות.

אחי הקטן הוא צלם מוכשר במיוחד, וכבר הציג בתערוכות וזכה בפרסים, אבל לצלם אותי עד היום לא הסכים. הוא מגיע פעמיים בשנה לחופשות, ולדעתי הוא צריך עוד מעט לחזור. אחי הקטן בארץ עכשיו, ויקפוץ לבקר אותי בשבוע הבא. "אחי" אני אגיד לו, "אם לא אותי, אז אולי לפחות תקדיש מזמנך בשביל לצלם את מיצי שלי?"

אחי הקטן כבר גדול, אבל בשבילי הוא ילד נצחי. ולכן, כשקלטתי בשבוע שעבר שזה שמסבן לי את הגב צעיר מאחי הקטן, זה נראה לי כמו הדבר הכי ביזארי בעולם.