"שלום שולה", הוא אומר.

אני לא עונה, עוצמת עיניים חזק ומכסה את הראש עם הסדין.

"את יכולה להגיד שלום חזרה", הקול שלו צרוד מעט.

"שלום", אני אומרת בשקט. מופתעת לגלות שהקול שלי בשליטה. יציב ורגוע.

"מה שלומך?" הוא שואל, מתכופף לכיוון שלי ואני חשה בנוכחות שלו מעלי.

"בסדר", אני אומרת "תתפלא".

"לא מתפלא, מכיר אותך לא מאתמול. את עקשנית, את".

אני שותקת.

"אז מה?" אני שומעת שהוא מחייך, "אולי תקומי? נשב במטבח, נשתה משהו".

"לא רוצה", אני מהדקת את הסדין סביב גופי, מקווה שהוא יתייאש וילך.

"למה תמיד "לא". אולי פעם אחת נשמע ממך "כן"?" הוא צוחק. משועשע, "נו, קומי כבר. את הרי יודעת שבסוף תעשי מה שאני מבקש".

אני קמה. מגששת בחושך את הדרך החוצה מחדר השינה, פותחת את הדלת של המקרר והמנורה הקטנה שולחת קרניים של אור לחשיכה.

"תעשי טובה, תשימי משהו על עצמך".

"לא רוצה. אם לא נאה לך אתה יכול ללכת". אני מתיישבת בכבדות על הריצפה ונשענת על דלת ארון המטבח, כוס חלב בידי האחת וסיגריה דולקת בשנייה.

"עד שבאתי את מגרשת אותי? לא יפה שולה, אנחנו חברים".

אני לא עונה. שותה את החלב ומלכסנת מבטי לכיוון חדר השינה. מתכננת הימלטות מהירה אל מאחורי דלת נעולה.

"אז מה, שולה? התגעגעת אלי?".

"תיחנק".

"די, נו. אני יודע שכן".

"קצת", אני מודה בלחישה, מתקפלת פתאום ומצמידה את הראש לברכיים.

"את הרי לא יכולה בלעדי לאורך זמן, אז למה בכוח? תוותרי שולה, תירגעי. תעצמי עיניים ותני לי לחבק אותך".

"אתה לא מפחיד אותי", אני עוזרת עוז להרים את הראש ולהישיר אליו מבט. יושב על קצה השיש, מנדנד את הרגלים שלו שתלויות באוויר ומכווץ את גבות העיניים. עושה פרצופים.

"להפחיד? אני?" הוא מצחקק בקול הצרוד שלו. "אני החבר הכי טוב שלך, שולה. את יודעת שבסוף כולם הולכים, עוזבים אותך ורק אני נשאר". 

"תלך גם אתה", אני מתנערת פתאום. קמה בבת אחת ומועכת את הסיגריה לתוך הכיור, שופכת עליה את החלב שנשאר. "תניח לי, תידבק למישהו אחר. מה יש לך ממני? מה אתה רוצה?"

"רוצה? ממך?" הקול שלו נשמע מופתע "מה יש לי לרצות ממך, שולה? אני לא צריך ממך כלום, אני הרי חלק ממך. מתי תביני שאני פשוט חלק ממך".

אני חוזרת למיטה, מתכסה בסדין עד מעל לראש ונרדמת. והוא? הוא לא בא אחרי, הוא נשאר לבד במטבח. כזה הוא, הדיכאון שלי, כמו שהופיע פתאום משום מקום – כך גם הירפה ממני, נעלם.

ולדיווח שוטף:

דבר עצוב שקרה השבוע:

איבדתי את העגיל האהוב עלי L. זה עגיל כסף דמוי טבעת עם עיטור בחלק התחתון, קניתי אותו כשהייתי בצבא ואת הבן זוג שלו נתתי לאחי לפני הרבה שנים. כבר יותר מ 10 שנים שלא ענדתי אותו, עד שלפני שבועיים הוצאתי אותו מהקופסה והעברתי לאוזן. בשבת הורדתי אותו כשצבעתי שיער ומאז נעלמו עקבותיו.

אבל כבד הוכרז.

דבר שמח שקרה השבוע:

ט' ואני שוב חברים. זה לא שהיינו ברוגז, פשוט קצת לפני יום העצמאות עבר בנינו חתולון קטן שחור ומאז כמעט ולא היינו בקשר. בשבת נפגשנו במקרה בחדר כושר ונורא שמחנו אחד לקראת השנייה. עמדנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו, ואח"כ הוא בא אלי וצבע לי את השיער ואני נתתי לו צנצנות עם ריבה (תוצרת בית) ולמחרת הוא התקשר אלי לעבודה, ו- זהו J. כאילו כלום לא קרה.

פינת המדע

השבוע הייתי אצל הפסיכיאטר. אמרתי לו שאני מרגישה בסדר ומרוצה מהתרופה החדשה, ושטוב שהוא החליף לי כי הקודמת הייתה חזקה לי מידי. "עכשיו אני מרגישה נורמאלית, אפילו הייתי עצובה קצת לפני כמה ימים וזה עבר עלי בקלות" אמרתי לו "עם התרופה הקודמת הייתי כל הזמן ב"היי", הייתה לי הרגשה של טריפ שלא נגמר, של מסיבה ששכחו להפסיק אותה".

עכשיו יותר טוב, מסתמנת רגיעה.

כל פעם מחדש אני נדהמת לגלות כמה הגוף שלי בעצם חלש, כמה קל להשפיע עליו, להוציא אותו מאיזון. אני מתעלפת בבדיקות דם, משתכרת מהשליש השלישי של הבירה, קצת יותר מחצי ג'וינט מוציא אותי מתיפקוד, 10 מ"ג של ציפרלקס ביום הטיס אותי לשמיים, נס קפה אחרי 17:00 ואני לא נרדמת כל הלילה, שנת לילה של פחות מ 6 שעות – ואין אם מי לדבר למחרת, אני אלרגית לכל מידי סוגי פריחה ומקוררת במשך כל עונת המזגנים. אבל בבר-בי-קיו במוצ"ש שתיתי כוס יין פעם ראשונה עם התרופה החדשה, והרגשתי מצוין. בסופשבוע הזה אני אעשה ניסיון עם בירה.