עצמאית בשטח

השבוע שהה אצלי אורח. עקב ריבוי עיסוקינו לא הספקנו כמעט להתראות, ולכן קבענו שאת הערב האחרון שעמד לרשותנו (יום ה') נבלה ביחד בטיול בים. כשהגענו לחוף אני חלצתי סנדלים והלכתי לצידו יחפה, לבושה בגופיה וחצאית קצרה, בעוד שהוא שומר על הופעתו המסודרת, הרגילה. בטרם הגיע הבטחתי לו שאשמור על הופעה צנועה במחיצתו, אבל האמת שלא הקפדתי על זה כ"כ כי הבנתי ממנו שזה לא ממש משמעותי עבורו. הרי בעבר ניהל אורח חיים דומה לשלי. ככה, בערך. 

טיילנו מבוגרשוב עד לדולפינריום ובחזרה, והראיתי לו את הלוקיישן המועדף עלי לצילום בקצה רחוב טרומפלדור (וגיליתי שהרסו לי אותו לחלוטין), ואח"כ גם את הפינה של אלנבי-אידלסון שהייתה לי בראש בזמן שכתבתי את זה, והוא סיפר לי על אנשים וחוויות מעברו. למשמע הסיפורים שלו התמלאתי הערכה כלפיו, כי אני בסה"כ ילדה טובה שמפנטזת, לעומתו - שחווה את זה ויותר על בשרו - ושרד. ביום שישי בבוקר, לפני שעזב, דיברנו על כך שמתחת לסטיגמות והמסכות כולנו בעצם אותו דבר. אנשים שהחוץ שלהם התחספס והתעבה אבל התוך רך ופגיע, משווע לאהבה. 

השבוע הכרתי לעומק מישהו שבעת ובעונה אחת הוא התאום שלי וגם ההיפך הגמור ממני. אני לא יודעת מה יקרה בעתיד, ועד כמה נצליח לשמור על קשר ולתמוך בעת הצורך האחד בשנייה, אבל לא משנה מה יקרה ולמי – אני תמיד אזכור שבתחילת אוגוסט 2005 נכרתה בנינו ברית אחים.

הקיץ הולך ונהיה קשה משנה לשנה, ולא ברור לי אם זה בגלל שכדור הארץ מתחמם או שאני מזדקנת (או שניהם). עד לפני כמה שנים הסתובבתי בקיץ בלי בעיה עם ג'ינס וטריקו, אבל היום אני לא מסוגלת לסבול משהו שהוא יותר מגופיה ושילוב מאוורר של חצאית וחוטיני. התרגלתי להתכופף (כשצריך) עם הברכיים ולא עם הגב, ושכללתי עד למקסימום את מפגני האקרובטיקה הנדרשים ממני כשאני נכנסת או יוצאת ממונית, אבל שום דבר לא הכין אותי לצהרי יום ג' האחרון עת מצאתי עצמי מפלסת את דרכי בתוך רכבת ישראל עמוסת הנוסעים, לבושה בשמלת מיני וסנדלי עקב גבוהים.

אז לכל החיילים שנזרקו במעברים ועל המדרגות של הרכבת לחיפה ביום ג' בצהרים – קיץ קל ושפשוף נעים. שלכם, שולה.

סופשבוע היה חם, לח ופעלתני מהרגיל. יום שישי התמלא בניקיונות-כביסה-סידורים-אפיה-חדר כושר ו"מקסים" (נטשתי מוקדם. ולא בגלל שלא נהניתי לרקוד, פשוט הרגשתי שאם אני נשארת שם עוד דקה אני מתעוורת מרוב שהעיניים שלי שרפו מעשן הסיגריות), ובמקום מנוחת צהרים בשבת הייתי בשוק המעצבים (2 חצאיות ב 40 ₪ כל אחת, ושייק תפוזים-אלכוהול), בקולנוע ("מיליון דולר בייבי". מומלץ) וב"מוזס" (פעם ראשונה שאכלתי המבורגר מדיום-רייר ומסתבר שזה לא כ"כ נורא). עכשיו אני גמורה מעייפות ובטח אשכב לישון מוקדם. מזל שמחר אני בעבודה, תהיה לי הזדמנות לנוח קצת.    

ביום ה' בלילה כשחזרנו מהים, עצרנו לקניות בסופרמרקט בפינסקר-אלנבי. אח"כ המשכנו דרך פינסקר הביתה ובגלל הרוח שנשבה הצלחתי להדליק את הסיגריה רק בגפרור השישי. לא הסכמתי שידליק בשבילי וגם לא שיסחב לי את השקית, אפילו שהוא אמר שככה יהיה לי יותר כיף לעשן. "אני "עצמאית בשטח", זוכר?" אמרתי לו, והוא חייך "זוכר".

למה לא נתתי לו לעזור לי? למה אני לא מתרככת קצת? למה חייבת לדבוק בכל מחיר בעקשנותי?