אתמול בצהרים ישבתי עם חברה בבית קפה. דיברנו על תסכולי קריירה, מאבקי דיאטה, על מיצי'ס (שלי ושלה) ועל בנים. שיחת בנות סטנדרטית על קפה קר וסיגריה. חברה שלי היא בחורה יפה וחכמה. היא מוכשרת ואינטליגנטית ורגישה ומקסימה, וכשהיא עוברת ברחוב אצילית וזקופה, היא כל כולה פרסומת חיה לנשיות מזוקקת, אמיתית, טהורה. אתמול היא סיפרה לי שהיא חיה בחשש מתמיד מסיטואציה של מפגש מקרי עם האקס שלה ברחוב. היא לא מתחרטת על הפרידה וגם לא אוהבת אותו בכלל, אבל לא מסוגלת לעמוד מולו, להישיר מבט, להעמיד פנים שזה לא מזיז לה, לא אכפת. "הפרידה שלכם טרייה יחסית" אמרתי לה "זה רק עניין של זמן. אין ממש מה לעשות כדי לזרז את זה, את תראי שיום אחד זה פשוט יבוא מעצמו". אני יודעת בדיוק על מה היא מדברת, זו הרי תחושה כל כך מוכרת. סיפרתי לה שיום אחד גם אני גיליתי, בעת מפגש אקראי, שהאבן הכבדה הזו ירדה לי מהלב ושזה היה רגע מאוד מאושר עבורי.
לאחרונה גם עלמה כתבה משהו על יחסים, ורציתי להגיב לה אבל לא יצא. במקום זה סיפרתי על זה לחברה שלי, ואמרתי לה שלקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שגם גברים וגם נשים הם בסה"כ בני אדם. נכון שיש שוני, ויש מאפיינים ייחודיים לכל מגדר, אבל בשורה תחתונה כולם רוצים לקבל ולהעניק אהבה, להרגיש שיש בעולם מישהו אחד מיוחד שהוא המשענת שלך, המכסה של הסיר, הכפפה של היד. חברה שלי עיקמה את הפרצוף ואמרה שזה לא מדויק, כי עובדה שהיא רוצה קשר יציב וקבוע, לעומתם - שמחפשים רק לזיין כמה שיותר ועכשיו.
"זה הלך מחשבה שגוי מהיסוד, יש הרבה בחורים שרוצים בדיוק מה שאת רוצה" אמרתי לה "הבעיה, אחותי, היא שאת – ולצורך העניין גם אני – לא מוצאות עניין בכאלו. אנחנו נמשכות רק לסוג השני, לאלו ששורטים לנו את הלב ומשאירים אותנו לבד לדמם".
"אז מה יהיה, שולה?" היא שאלה.
"אין לי מושג".
חברה שלי לא קוראת את הבלוג, אבל כמוה וכמוני יש עוד עשרות אחרות. אם מישהי (מישהו?) תשכיל (ישכיל?) אותי בפתרון לעניין, תהיו בטוחים שאני איידע אותה.
ובעניין אחר - אם יש משהו שמבאס אותי זה למצוא את עצמי בין זרועותיו של מישהו שלא עושה ספורט, מעשן, שותה אלכוהול וניזון מג'אנק פוד – ולגלות שיש לו שרירי ידיים יותר מפותחים משלי. חייבת לתגבר את אימון שרירי הידיים בחדר כושר, ובין היתר להתחיל להרים משקולות.
משבוע הבא^.
^ להיפו, באהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
