עצמאית בשטח

הוא עלה מולי במסנג'ר ושאל אם ראיתי (לא), ואז אמר שאני (שולה, מהבלוג) מזכירה לו את הגיבורה הראשית. המשכנו לפטפט קצת על דא ועל הא, וכשנפרדנו הוא כתב "להתראות, קלמנטיין".

אף פעם לא הייתי ממש פריקית של קולנוע, אבל אהבתי והייתי די מעודכנת (בממוצע 2  בחודש בקולנוע + טלוויזיה ווידאו), רק שזה כבר כמה שנים שהפסקתי כמעט לגמרי. זה התחיל אחרי הפרידה מד' ואיכשהו נמשך עד היום - המנוי שלי מעלה עובש, לקולנוע אני נקלעת אולי פעם בחצי שנה ובטלוויזיה ממילא נדיר למצוא משהו שווה (זה היה האחרון. לפני איזה חודשיים).

מצחיק שהשיחה שלנו התקיימה יומיים אחרי ששודר בטלוויזיה ונפסל על ידי מראש לצפייה עקב הנוכחות של השחקן הראשי (לא סובלת אותו). אחרי שאותו אחד העיר את תשומת לבי, קראתי בביקורות שזה סרט יוצא דופן ומיוחד, ואם הייתי מודעת לכך לפני כן הייתי לפחות מקליטה, ובהזדמנות - אולי אפילו גם צופה.  

אז לא ראיתי ואין לי מושג מיהי אותה קלמנטיין והאמת שזה גם לא חשוב כ"כ. ממילא שולה הולכת ומתמסמסת לי בין האצבעות, ועוד מעט היא כבר תפסיק כמעט לגמרי להיות, כי כבר עכשיו היא מנומסת וקורקטית ורגועה למשעי ובעצם - לא ממש היא. את הסערות שלה היא פורקת במקום אחר, במסתורי הספרייה של המחשב שלה, כי כאן כבר יש יותר מידי פרצופים מוכרים ואח"כ הם שואלים שאלות, מבקשים הסברים, מציעים עזרה. לא נותנים לה לחיות כמו שהיא רגילה ורוצה - בחורה שמשתדלת להסתדר לבד ולא מוכנה שמישהו יראה אותה בוכה.

לרגע אני לא מצטערת על כל החברים שהכרתי כאן, ושהפכו לחלק חשוב ואהוב בחיי היומיום שלי – הן הוירטואליים והן המציאותיים. ההיכרויות מישרא הן ערך מוסף, מתנה, אוצר שהתגלגל לידי מהמקום הכי בלתי צפוי. ואם זה אומר ש"שולה" תמות, אז - כפרה עליה. החיים שלה לא היו לחינם.