הקדמה:
בתחילת שבוע שעבר החלקתי במדרגות של הבניין בו אני גרה. הקטע המפחיד עבר מהר, עניין של רגע או שניים בהם נעמדתי חזרה על רגלי ווידאתי שאני לא צריכה ללכת לתפוס תור ב"יד שרה". הקטע הכואב נמשך עוד כמה ימים - לא משהו שאף אחד לא מכיר, ומהקטע האסתטי (אני יכולה להתמזג בתוך להקת קופים כחולי-ישבן ואף אחד לא יבחין בהבדל) מלכתחילה לא הוטרדתי. ממילא מאז שזנחתי את עבודתי כמודל עירום (10 שנים בערך) – נדירות הן הסיטואציות בהן הישבן שלי נחשף לעיני כל ובאור מלא.
טוב, מאיפה לי לדעת שדווקא השבוע אני אסע לפסטיבל "פשוט" באשרם במדבר?
אשרם במדבר. נראה לי שאני בערך האחרונה בארץ שלא ידעה כלום על המקום הזה. פסטיבל "פשוט" אשר נערך בסופהשבוע האחרון הציע מגוון של סדנאות מדיטציה מתובלות במוזיקה, טיפולים, הרצאות, אלכוהול ומסיבות - והכל בעירום מלא לטובת החיבור לגוף, הפשטות, ההתמזגות עם הטבע, הראשוניות וכל הבלה-בלה הזה. ואין הכוונה, חלילה, שמכריחים אותך או שאתה חייב, אלא - איש הישר בעיניו יעשה, מה שאומר שהיה ייצוג לערומים, ללבושים-חלקית (ולא בהכרח אותו חלק כל הזמן) וללבושים. אני נקטתי בקו של עירום מוחלט בסדנאות/פעילויות, בבריכה ובמקלחת, ואילו ביתרת הזמן עטיתי לבוש חלקי - אם בגלל שהיו סיטואציות בהם הרגשתי שהעירום מגוחך ומיותר (למשל – בשיחת פתיחה או בארוחת בוקר עם צ., שאז חששתי שמא יתקע למסכן משהו בגרון) ואם כי לא רציתי להישרף בשמש (ואז פרשתי על כתפי לונגי אוורירי – מה שקרה בעיקר בעת ההליכה ממקום למקום בשבילים צרובי השמש).
כפי שכבר ניתן היה להבין - אני הגעתי עם צ. (בודהיסט מתחיל), אשר החליט לנסוע וגם הציע לי להצטרף. נורא כיף להיות בחברת צ. כי הוא מביא את כל הציוד (אוהל, מזרונים דקים, מים. בפעם הבאה לא יזיק גם אולר, אם כי לצ. יש את השיטות שלו), והוא תמיד סבלני ומסביר פנים, ובכלל – כבר הרבה זמן שצ. הוא על תקן אח-גדול ואפשר לדבר איתו ולספר לו דברים. הוא דואג לי ושואל אם אני צמאה או רעבה, ובגלל שהוא יודע שאין מי שיאמר לי – הוא גם מעיר מידי פעם שאני יפה, והכי הרבה הוא משקיע בלהסביר לי שהגיע הזמן להפסיק להיות עצובה. מצד אחד – נורא כיף לדבר עם צ. כי הוא חכם ומטיב להתבטא ואפילו הצלחתי סוף סוף להבין למה התכוון כבר מזמן כשאמר לי להפסיק לצפות באובססיביות בסרט של חיי. אבל מצד שני – ברגע שהשיחה מתרוממת קצת מעל הבסיסי, הטיעונים מתחילים להיות יותר מורכבים, ואני מפליגה בניתוחים ודיאגנוזות מלוות במסקנות – צ. מפסיק אותי בחיוך בודהיסטי שקט ואומר "אחותי, אני לא יכול לענות או להתווכח על זה. אני בסה"כ אזוב פשוט ביקום הזה, עשב השדה. לזה יכול להתייחס רק מישהו גדול ממני, מישהו מואר".
גרררררררר. אני שונאת שהורסים לי את התזות שאני מפתחת, שמפסיקים את הויכוח כשהוא מתחמם, שמשאירים אותי ככה בלי מענה ובלי לתת לי את הזכות הבלעדית על המילה האחרונה, ואם הייתי אשתו – כבר מזמן הייתי מורידה עליו איזה שולחן.
אבל, כמו שצ. לימד אותי – אני בחרתי שלא להתעצבן, להתבונן על הדברים ויחד עם זאת לא בהכרח להבין אותם, ולהמשיך הלאה בשגרת חיי השלווה.
(זין. לא בחרתי ולא כלום. התעצבנתי נורא).
בסה"כ היינו שם מיום ה' בערב (20:00 בערך) ועד יום שבת בצהרים (12:30 בערך), עם הפסקה קלה בצהרי יום ו' כשנסענו לאכול בפונדק של נאות סמדר. כשיצאנו משם באופן סופי, צ. התבלבל בדרך (הניווט באחריות הנהג, נכון?) ובמקום לפנות למצפה רמון המשכנו ישר על כביש הערבה. אחרי עצירת ההתרעננות ב"מקדונלד" צפונית למושב צופר, הפקיד (הפקיר?) צ. את המושכות בידיי, ובמקום לעצום עיניים ולנוח קצת – התעסק רוב הזמן בלבדוק לי את הספידומטר ("מעל 130 קמ"ש זה קנס + שלילה. שולה, אני אומר לך שמעל 130 קמ"ש זה קנס + ש-ל-י-ל-ה. שולה!!!"), להסתכל על שולי הכביש (" תאטי. תאטי אני אומר לך, יש משטרה") ולדחוף את האף שלו ברכב שנסע לפני ("תסבירי לי איך זה שאת טוענת שאת שומרת מרחק, ולא רק שאני קורא את המספר שעל לוחית הרישוי של הרכב שלפנינו - אלא אני גם יכול לראות בדיוק מה קורה בלוח השעונים שלו") עד שאיפושהו לקראת הירידה מכביש 6 לכביש 1 הוא התעייף ונרדם, וכשפקח עיניים אמר בהפתעה "היי, זו ת"א, לא?".
אבל אני בחרתי שלא להתעצבן, ואפילו לא התעקשתי להסביר לו איך לנסוע מהבית שלי לכיוון היציאה מהעיר כי הוא אמר שלא צריך, ואני – כשאני מזהה אזוב שמגדיל ראש – אני מתבוננת בשתיקה, בלי לנסות להבין, פשוט מקבלת באהבה.
נמאסטה. (="אני מזהה ומעריך את האלוהי, את המואר שבך". התרגום באדיבות צ.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
