קצת רקע על המקום (הבנתי שרוב הקוראים לא מכירים): האשרם הוקם על חורבותיה של היאחזות נח"ל נטושה, והוא כולל מקבץ של מבנים קטנים המשמשים לצורכי היומיום (חדרי מגורים, חדר אוכל, מטבח, מחסן וכד'), מבנה שירותים ומקלחות המיועד לשימוש אורחי הקמפינג, בריכת מים קטנה ובריכת בוץ, ומספר "מתחמים" בהם מתקיימים הפעילויות וחיי החברה ועליהם כדאי אולי להרחיב בכמה מילים:
· "פולה" – קרוואן גדול, ממוזג, נקי, מרופד בשטיחים ומקושט בתמונות של אושו. השתתפתי שם רק במדיטציה אחת שהייתה גם הראשונה שלי ("דיינמיק").
· "מתחם יצירה" – מבנה קטן עם רחבה מקורה ברשת צל, בה נערכו סדנאות שקשורות לאמנות (תאטרון אימפרוביזציה, גבס, ציור על הגוף וכד'). לא התקרבתי.
· "מתחם טיפולים" – מבנה קבע בו מתקיימים טיפולים בתשלום (רפלקסולוגיה וכד').
· "מתחם נשים" – אזור נפרד מגודר ביריעות בד לבנות, מרופד בשטיחים ומקורה ברשת צל בו התקיימו פעילויות כגון "מעגל נשים", מודעות וסת" וכד'. צ. ואני נהגנו לחצות אותו כדי לצאת דרכו משטח האשרם אל פינת-מדיטציה מבודדת שהוסדרה מחוץ לגדר, בה אכלנו ארוחות בוקר ושם שכבנו בלילה על הגב עם שקית פיצוחים ובקבוק של אלכוהול והסתכלנו בכוכבים. מהמתחם עצמו ומהפעילויות שבו הקפדתי להימנע.
· "צ'אי-שופ" – אזור גדול מרופד בשטיחים ומזרונים ומקורה ברשת צל שמהווה את לב העניינים. זה ה"בית קפה" וה"מועדון" גם יחד, שם מתקיימות המסיבות ושם גם התקיימה שיחת הפתיחה, שהייתה הפעם היחידה בה כף רגלי דרכה במקום.
· "סמוקינג טמפל" – פינת העישון שהתחבבה עלי. אמרו שרק שם מותר לעשן (או מחוץ לשטח האשרם), אבל הבנתי שאם זה לא מפריע לאף אחד – אפשר לעשן גם בצ'אי שופ.
· "בודהה הול" – המתחם המוצלח מכולם. משטח גדול ומרוצף במרצפות בטון של פעם ששימש כנראה כמגרש כדורסל בהיאחזות, וכמו כל מקום פתוח באשרם – הוא מכוסה בשטיח צבעוני ומקורה ברשת צל. ממוקם בשולי האשרם, בצמוד לגדר, עם מבט מצוין על המדבר ו- 360 כיווני אויר. רוב הפעילויות בהן השתתפתי נערכו שם.
וחוץ מזה יש דשא (עליו הוקמו האוהלים), שבילים מרוצפים, איזה חממה לא ברורה, הרבה חול, קצת צמחייה, פחים מסומנים לצורך הפרדת אשפה (זבל אורגני, פחיות ובקבוקים, ניירות וכד'), ערימות ג'אנק אקראיות, וכמובן פסל גדול ולבן של בודהה. וכלב (או כלבה?) גדול ושחור וחתול ג'ינג'י בינוני (בוודאות זכר. בדקתי).
זהו, פחות או יותר.
להקשיב לגוף
בערב הראשון התאספו כולם לשיחת פתיחה בצ'אי-שופ, אשר לאחריה התקיימה מסיבת ריקודים. בחורה סימפטית מצוות המקום בירכה את הנוכחים והסבירה שהפסטיבל נועד לשמש כהזדמנות להתמזג עם עצמנו באופן הכי בסיסי, לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא, נטורל, להקשיב לו ולספק את צרכיו. אני הייתי נורא עייפה אז השענתי את הראש על המחצלת ועצמתי עיניים, וכשהחלה המוזיקה ומישהי עברה עם כוסיות של וודקה וחילקה לכולם, החלטתי לעשות כהמלצת הבחורה ולהקשיב לגוף שלי. והגוף שלי רצה לישון.
אז גררתי את עצמי לאוהל והלכתי לישון, ולא הפריעה לי המוזיקה ולא האבנים שנתקעו לי בגב, ולא העובדה שבאמצע הלילה פתאום נהיה קר, או שהייתה לי התקפת שיעולים. פשוט ישנתי מצוין, מ 22:30 או 23:00 ועד 7:00 בבוקר, ואם צ. לא היה מאיץ בי לקום – בטח הייתי ישנה עוד שעה. בכלל, לאורך היומיים האלו צברתי יותר שנות שינה משעות ערות. ישנתי 2 לילות מלאים (בערב השני הלכתי לישון כבר ב 21:00), בצהרים חרפתי על ערסל שהיה תלוי ליד מתחם הטיפולים, בסדנאות עצמן נמנמתי בזמן שחיכינו שיתחיל, והאמת – שאם צ. לא היה בא לקרוא לי כמה פעמים (לבריכה, לסדנא, לנסוע לפונדק) – מן הסתם גם בזמן הזה הייתי ישנה.
זה מה שהגוף שלי רצה – וזה מה שהוא קיבל. ובגדול.
הסדנאות
סוגי המדיטציות משתייכות לבית מדרשו של אושו, שזה אומר שהן אקטיביות (לפחות בחלקן) ומלוות בפס קול שדומה למה שמפיקה כל עמדת די ג'יי מכובדת. למיטב התרשמותי, אפשר ליהנות מהפעילות גם ללא רקע רוחני הולם, צריך רק להתייחס אליה כאל התרחשות ספורטיבית לצלילי מוזיקה, מול נוף מדברי ובעירום. מה צריך הבנאדם יותר מזה? לטעמי זה מעולה.
מדיטציית "דיינמיק" נערכת שעה שלמה ומורכבת מ 4 חלקים, כאשר המוזיקה מתחלפת בכל קטע בהתאם להתרחשות – בהתחלה נושמים ונושפים, אח"כ משתוללים רוקדים וצועקים (כולם צעקו "אוווו", "אֱההה", "אַהההה", ורק אני צעקתי "מי-צי, מי-צי"), אח"כ מנתרים במקום בקצב קבוע תוך אמירת "אוםםםם, אוםםםםם", ובסוף – נחים. הכל נעשה בעיניים עצומות (שזה נורא נוח, כי אתה יכול להתפרק לחלוטין בידיעה שאף אחד לא רואה) ובאופן כללי זו הייתה הראשונה שלי ואחלה של התעמלות בוקר. בצהרים צ. ניער אותי מהערסל עליו התנמנמתי לי בכיף כדי לבוא לסדנא, ואני גייסתי את כל כוחותיי ועברתי למחצלת הסמוכה והמשכתי לנמנם, בזמן שצ. עשה לי מסז' בכפות הרגליים (יוזמה שלו). כשהצלחתי סוף סוף לקום הלכנו ל"בודהה הול" שהיה מלא באנשים שרקדו לצלילי מוזיקת מועדונים, ואני רקדתי שם כמו שלא רקדתי כבר הרבה זמן. המוזיקה הייתה מצוינת, היו משבי רוח מדברית יבשה ורסיסי מים שניתזו ממערכת של השקיית חממות שהוצמדה לרשת הצל, ואני עצמתי עיניים והתמכרתי לצלילים, והרגשתי את הרוח והמים על הגוף החשוף שלי והיה לי כיף כמו שלא היה לי כבר שנים. אחר כך הגיעה בחורה יפה והעבירה סדנא שנקראה "יוגה דאנס", שהתמקדה בלחפש ולמצוא בתוכנו "ספירלות". אז עשינו ביחד ספירלות עם הכתפיים, והאגן, והראש והגוף כולו, עד שהמדריכה אמרה להסתדר בזוגות עם מי שהכי קרוב אליך, והכי קרוב אלי עמד בחור רזה, מגודל זקן ושיער, ובעל חזות כללית של בודהיסט מיוסר. במבט ראשון הוא נראה לי די מבוגר, אבל כשהמדריכה אמרה להסתכל עמוק עמוק אחד בעיניים של השני, ראיתי שהוא בקושי בן 30 (או לפחות כך זה נראה). המבט העמוק שהביך אותי רצח היה רק ההתחלה, כי אח"כ גם נעמדנו גב-אל-גב והתחככנו אחד בשני בתנועות ספירלה ואני מצד אחד רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי כי התביישתי נורא, ומצד שני קיללתי את העובדה המצערת שלא עמדתי ליד הבחורה השמנמונת עם הציצים המושלמים, ואיך פספסתי הזדמנות פז להתחכך בגוף המדהים שלה, שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. אז עשיתי ספירלות עם הבחור מגודל השיער, שהיה בערך בגובה שלי ובעל עור עדין וחלק, והודיתי לבודהה שלא הפיל עלי את אחד מהבחורים המגודלים ובעלי הסוודרים הטבעיים. כשנגמר הסשן שאלתי את צ. למה הוא פרש הצידה כבר בהתחלה, והוא ענה ש"בתור אזוב פשוט הוא לא הצליח למצוא בתוכו שום ספירלה, אבל לעומת זאת הוא הבחין שדווקא לבחור עם הזקן היו יופי של ספירלות".
נו, שוין. הומור של בודהיסטים.
- אני חייבת לארגן לעצמי דיסק עם מוזיקת ריקודים כיפית כמו שהשמיעו שם. אני אחבר אוזניות למערכת שלי, ואשים בווליום חזק, וארקוד בסלון יחפה וערומה במשך סופשבוע שלם. נוף לא צריך כי אני ממילא עוצמת עיניים, המאוורר יעשה לי רוח נעימה, והדבר היחיד שחסר לי כרגע זה מישהו שישב בשיכול-רגליים על השולחן עם השפריצר של העציצים ביד. קטן עלי.
- הפסקתי כי הפוסט נהיה כבר ארוך מידי, ויש עוד מה לספר. "אשרם במדבר III" יבוא בהמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
