עצמאית בשטח

(חיזרן=במבוק)

סדנת "מקל החיזרן החלול" נערכה ב"בודהה הול" ביום שישי אחה"צ ועסקה במערכות יחסים. בדיוק אז נתקפתי בכאבי בטן (אני והשירותים היינו ברוגז) אשר גררו בעקבותיהם תחושה כללית של אי-נוחות פיזית ועל כן הגעתי בלבוש מלא (במושגים של האשראם זה אומר שמלת כתפיות קצרה) בלי לחשוב על זה יותר מידי, ורק בשלב יותר מתקדם הבחנתי בהשלכות של זה. בהתחלה הושמעה מוזיקת ריקודים, והמדריך אמר לגשת כל פעם למישהו אחר ולרקוד מולו ובשבילו, ואני שמתי לב שאנשים נרתעים מלגשת אלי ובוחרים אותי רק כמוצא אחרון (למשל - כשכל היתר כבר היו תפוסים) ולא היה לי ספק שזה היה בגלל שהייתי לבושה. הלבוש הציב מחיצה ביני לבין האחרים, והם הגיבו בהתאם. אני התמקמתי כרגיל, באזור צדדי, ולא העליתי כלל בדעתי להסתובב בין האנשים ולרקוד מול מישהו, כמו שכולם עשו. רקדתי לי עם עצמי בשולי ההתרחשות כשמידי פעם מישהו ניגש אלי ושואל אם אפשר להיות הזוג שלי, ואין ספק שיותר מכל הייתה זו השתקפות מדויקת של אורח החיים הקבוע שלי. עיצבן אותי קצת בחור אחד בן 45 בערך, שהתקרב אלי בצעדי מחול ושאל בחיוך "אפשר לרקוד בשבילך?" ואחרי כמה שניות אמר "תחייכי, תחייכי. למה את לא מחייכת?", "זה בסדר אם אני יירה בך?" רציתי להחזיר לו בשאלה, אבל במקום זה רק מתחתי איזה חיוך מאולץ. גם זה מצב מוכר אצלי.

אחרי זה הסתדרנו בזוגות לצורך עבודה. אני נורא רציתי להיות בזוג עם בחורה, כי גברים זה עַם משעמם והתגובות שלהם תמיד צפויות כ"כ, אבל זה לא היה מעשי כי כולם העדיפו להסתדר בזוגות מעורבים וחוץ מזה ממילא לא הייתי מסוגלת לגשת למישהי ולהציע את עצמי, אז הייתי בזוג עם בחור.

הפעילות התחילה בישיבה אחד מול השני, ידיים מושטות קדימה עם מרפק בזוית ישרה, כאשר גב כף יד ימין מופנה כלפי מעלה וגב כף יד שמאל כלפי מטה, כפות הידיים של הבנזוג מונחות בהתאמה והידיים נעות קדימה ואחורה לפי קצב הנשימה – שאיפה זה קדימה עם יד ימין, ונשיפה זה קדימה עם יד שמאל וכל הזמן הזה מסתכלים אחד לשני בעיניים. בהתחלה היה לי מאוד קשה, וכמה שהשתדלתי ברח לי כל הזמן הצידה. בשלב מסוים הצלחתי למקד מבט בעיניים שמולי, ופתאום, מתוך בליל דיבורי המדריך ("תרגישו איך עבודת הנשימה נעשית בניכם בסנכרון, איך כל אחד לוקח לעצמו את ההובלה בזמן השאיפה והופך להיות מובל בזמן הנשיפה" וכיוצ"ב), התחלף הפרצוף של הבחור שישב מולי בזה של אבא שלי. השפלתי בבהלה את עיני, והן נתקלו בכפות הידיים שהיו מונחות בהתאמה לשלי וראיתי שהן בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק כפות הידיים של אבא שלי. הרגשתי איך הדמעות מצטברות כבר מתחת לפני השטח, וכשהרמתי חזרה את המבט ראיתי אותה. בזוית העין ראיתי אותה, את בת דמותי השקופה. היא התנתקה מהגוף שלי, עברה דרך גדר התיל המתוחה ורצה קדימה, במדבר השומם. היא רצה ורצה וצעקה "אאא-בא, אאא-בא. זו אני, שולה. אבא, איפה אתה?". אחרי כמה צעדים היא עצרה, והגוף שלה התקפל בבכי על האבנים החדות "אבא, למה אף פעם לא הושטת לי יד? למה לא תמכת בי מעולם? אתה לא זוכר שהיית אומר שאני האפרוח הכי מתוק שלך? זה לא מטריד אותך שאולי אני בצרה, שאולי קרה לי משהו רע?" "מה את כזאת רצינית?" שאל בשקט זה שישב מולי והחזיר אותי בבת אחת למציאות. "כלום" אמרתי "סתם. שום דבר" ומשכתי חזרה את הדמעות שממילא לא העזו לצאת, זקפתי את הגב והמשכתי בתירגול המונוטוני. כי כזו אני, שולה שםבדוי. מסתובבת לבד בעולם הגדול עטויה שריון פלדה ומצוידת בקיבת ברזל. אף אחד לא יכול עלי, ואיש לא יודע מה באמת עובר לי בראש.

אח"כ התחלק כל זוג ל"במבוק" (או "מקל במבוק גמיש" כלשונו של המדריך) ו- "רוח" (או "רוח שובבה", כפי שהמדריך העדיף לומר). ה"במבוק" עמד בעיניים עצומות ועם רגליים נטועות חזק במקום וגוף חלש, רפה וגמיש, וה"רוח" הסתובבה סביבו בחופשיות וכדרכם של משבי אויר בלתי צפויים – הזיזה אותו כרצונה, לכל הכיוונים, כשהוא אמור לאפשר לה שליטה מלאה. התרגיל נועד לדמות אקטיביות ופסיביות ביחסים בין בני אדם (זוגות ובכלל), ולבחון מהי רמת המסוגלות האישית של כל אחד, שהרי החיים עצמם מחייבים אותנו להיות פעם כך ופעם כך, בהתאם לסיטואציה. לאחר פרק זמן קצוב, עזבו כל ה"רוחות" את הבמבוק האישי שלהם, ויצאו להסתובב בחופשיות בין הבמבוקים האחרים תוך התעכבות קצרה אצל כל אחד מהם, עד שחזרו לבמבוק המקורי. התרגיל עצמו נערך ב 2 סבבים, כדי שכל אחד יהיה גם במבוק וגם רוח, ובסוף הוחלפו דברי התרשמות וסיכום.

אני הייתי "במבוק" בסבב הראשון, וכנראה שהפתעתי את ה"רוח" שלי כי בשלב מסוים הוא קלט שאם הוא לא תופס אותי אני פשוט נמרחת על הרצפה, ואמר "לקחת את זה ברצינות, אה?". מאוד נהניתי מהתרגיל הזה ולקח לי בדיוק שניה להיכנס לתפקיד. נטעתי חזק את כפות רגלי בנקודה אחת ושחררתי לחלוטין את כל הגוף, ביטלתי לגמרי את חוט השדרה. (ממליצה לכולם לנסות בבית).

1. בשיחת הסיכום ה"רוח" אמר שהיה לו מאוד קשה להיות במבוק, לעומת התפקיד השני איתו הסתדר מצוין, ואני אמרתי שאחרי הסבב המלא, אפשר לומר בוודאות שכל הגברים שבקבוצה היו "במבוק" מאוד קשיח ואי אפשר היה כמעט להזיז אותם, בעוד שהנשים היו מאוד רכות ונירפות, ולא הייתה בעיה לטלטל אותן לכל הכיוונים. סיכמנו שאלו כנראה תכונות "נשיות" ו"גבריות" (המדריך אמר "נִקביות" ו"זִכריות") וה"רוח" נשלח הביתה עם שיעורים – להתחבר לצד ה"נִקבי" שלו.  

2. "כל הגברים חוץ מאחד" אמרתי ל"רוח". "היה בחור אחד שהיה "במבוק" פסיבי לחלוטין, לא הייתה שום בעיה להזיז אותו לכל הכיוונים". "צעיר כזה? רזה? עם קרחת?" הוא אמר "מההתחלה חשדתי בו שהוא הומו!".

לא התייחסתי בכלל לנושא חופשיות הערום הפומבי, ובעקבות שיחה עם חברה טובה השבוע, דווקא יש לי כמה משפטים בנושא. אז או שזה יבוא בהמשך, או שנוותר. כבר קצת נמאס.

לא רוצה לדבר על אבא שלי, תעזבו אותי בשקט, לא יודעת מאיפה זה בא לי פתאום באמצע המדבר. אני מסתכלת על התחושות בשקט, לא בהכרח מבינה, וממשיכה את שיגרת חיי. לא את כל העולם אפשר לסדר, צריך איזה פינה שתישאר קצת בבלגן.

ואם תשאלו מה היה הרגע הכי טוב, הכי מזכך, הכי-הכי (נו, תשאלו) - אז אני אגיד לכם. הרגע בו פתחתי את הדלת של הבית והתאחדתי עם מיצי המתרגש, תמצית האושר הקטן שלי. ט', ששמר על מיצי בהעדרי, אמר לי שהוא היה קצת בדיכאון, היה לו מבט עצוב והוא לא כ"כ רצה לצאת החוצה. כבר שבוע שמיצי שלי שוב מטייל מאושר ברחובות ת"א, וזה מה שהכי חשוב בשבילי.