עצמאית בשטח

מילים ולחן: מיכה שטרית

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות

את אוניות הצער טובעות

בים גדול של תקוות קטנות ויין.

יום שישי בערב על המרפסת של לוצ'ה בבוגרשוב. בקצה הרחוב השמש יורדת, ועל השולחן הכוסות והמאפרות התרוקנו והתמלאו בקצב קבוע. השיחה הורכבה מדברי עידוד ונחמה והייתה טובה במיוחד אם בגלל הקשר שהתחזק והקרח שנשבר, או כי קרו בינתיים דברים ועבר זמן, ואולי סתם, כי פשוט טוב לנו שבתוך כל הבלגן הזה מצאנו האחת את השניה.

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות

מלאכים בשמי העיר הזאת

אלוהים לא מוותר עלינו עדיין.

שבת בצהרים, בצל הטפט הפרחוני של "דניאלה" בנחמני. בסוף הארוחה חלקנו בנינו קינוח אחד, כמו תמיד. הייתה אחת שטעמה מהכל, הרהרה בקול לגבי מרכיבי כל מנה ומנה וגם לא היססה לחקור את המלצרית, כמו תמיד. והיו השתיים האחרות שהעבירו ביקורת על כל מה שזז, בזמן שהשלישית ביקשה מהן בפעם האלף לחדול מהמנהג המאוס הזה. כמו תמיד.

מאוחר יותר, כשהיא הורידה אותי בבית, היה לנו קשה להיפרד. התחבקנו והתנשקנו שוב ושוב כשהיא מבקשת ממני לשמור על עצמי, ואני אומרת לה שלא תדאג. גולדי נוסעת לני יורק לשנה שלמה, ואני נשארת כאן בת"א ומככבת בראש רשימת "מספרי החירום" של הבנות שלה. היא תגיע לביקור בינואר, ואני אסע אליה בסוף מרץ, ולפני שנספיק לשים לב יגיעו שוב החגים והיא תחזור. יהיה לי קצת מוזר להיות פתאום בלי גולדי וג'וני בעלה, שכבר כמה שנים הם הכי משפחה שהייתה לי מעולם. אני כבר כמעט ולא זוכרת איך זה מרגיש בלי הנוכחות הקבועה והיציבה שלהם בחיי.

אז מה בינתיים? על הברכיים,

קרוב לאדמה רחוק מהשמיים,

צמודה אליכן.

בינתיים.

בדקות הקטנות, השפויות הללו, אני שמחה שיש לי חברות שלימדו אותי מה זה משפחה ומה הן אחיות. שאנחנו יכולות לדבר בנינו בגילוי לב ולדאוג אחת לשניה בלי בושה. להגיד "התגעגעתי", "אני אוהבת אותך" ו"בשבילי את הכי בעולם". לתת ולקבל חיבוק ונשיקה.