מה מצחיק כ"כ?
כלום. תמיד אני ככה, צוחק.
למה?
לא יודע. ככה זה אצלי, אחרי שאני גומר – אני צוחק.
זו תגובה מוזרה קצת, אתה לא חושב?
לא. כל אחד מגיב אחרת. יש כאלה שגונחים, יש שנאנחים, אני – צוחק.
פעם ראשונה שאני נתקלת בדבר כזה. אני אזכיר את זה בבלוג, נראה אם יש עוד כאלה.
על כל אחד את כותבת בבלוג?
מה פתאום, רק על מי שמתחשק לי. האמת, מאז שהבנתי שהם מתים על זה ורק מחכים שאכתוב עליהם – הורדתי מינונים. לא מעניין.
אז גם עכשיו אל תכתבי.
אי אפשר. צריך מידי פעם לשחרר פוסט כזה, לשמור על ערנות הקוראים. שלא יברחו לי.
אז למה דווקא עלי?
מצטערת. היית צריך לשמוע לי כשאמרתי לך לשמור ממני מרחק. וחוץ מזה – מה אכפת לך? ממילא אף אחד לא מכיר אותך.
אח"כ הוא גילה שהוא מאחר בחצי שעה לפגישת עבודה שיש לו, אז הוא קילל בשקט, התלבש וביקש שאלווה אותו לדלת. לא רציתי, אבל הייתי חייבת פיפי אז כבר קמתי, ובהזדמנות זאת גם כיבדתי אותו בשוקולד.
וליד הדלת פנחס נתן לי נשיקה. ועוד אחת. ואחת אחרונה.
והלך.
פנחס שאל אותי מה אני עושה כדי להכיר בחורים פנויים, ואני אמרתי שאני לא עושה כלום. למה? לא יודעת בדיוק. אולי בגלל שבתוך תוכי אני לא מאמינה שיצא לי מזה משהו, ולהשקיע אנרגיות לריק ממש לא בא לי.
בזמן האחרון עוברת עלי דווקא תקופה רגועה. אני לוקחת כל בוקר כדור והרבה יותר קל לי בתפקוד היומיומי. כבר מזמן לא מצאתי את עצמי שוכבת שעות על הרצפה, רועדת מקור ובוהה בדמויות השקופות שגורפות רגבי אדמה לתוך הקבר הטרי שלי.
ולכאורה אני בסדר, כמעט ובכלל לא עצובה, אבל בעצם ריק לי נורא. תחושות הדיכאון נעלמו, ויחד איתן הסתלקה לה גם הזהות שלי.
אני כבר בקושי מכירה את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
