עצמאית בשטח

במשרד בו אני מעבירה את חיי מועסק צוות מצומצם. כשהגעתי (לפני 5.5 שנים) היה צוות גדול בהרבה, אבל עם המיתון והקשיים הצטמצמנו והצטמצמנו ועכשיו אנחנו במכסה מינימלית. הרמת כוסית לכבוד החג או אירוע חגיגי אחר בחסות המשרד זה תמיד כיף, כי הבוסית היא חובבת גורמה וגם כי נורא נעים לנו ביחד. אז יום לפני ערה"ש התאספנו בחדר הישיבות בשעת צהרים מאוחרת והרמנו כוסית של יין לבן. אכלנו פלטות של ירקות וגבינות בשלות עם זיתים, מאפים מלוחים ומיני רטבים, אח"כ טבלנו תפוח בדבש וטעמנו מרקחת חבושים לכבוד השנה החדשה, וגם עוגות דבש עם תפוחים ותאנים וקרואסוני חמאה ופירות טריים. נישאו ברכות אישיות לכל אחד לכבוד השנה החדשה, ואחר כך מזגנו שוב לכוסות והשיחה נסבה לפרויקטים החדשים שיכנסו אחרי החגים. הבוסית אמרה שאין בכוונתה להגדיל את המשרד, היא רוצה שנשאר כמו שאנחנו – קטנים, איכותיים ולוקחים על עצמנו רק עבודות מאוד מסוימות שמתאימות לנו. "אנחנו כמו סיירת מטכ"ל של התחום שלנו" היא אמרה, ואני הגבתי בכך שאני לא מוכנה להיות חלק משום סיירת מטעמי פציפיזם. "זה בסדר, שולה" אמר יואב, החשב שלנו "אנחנו סיירת מטכ"ל לפעולות שלום בלבד" וכולם צחקו.

ושוב הרמנו כוסית, ויואב נשא ברכה מיוחדת "לשולה שלנו הפצפיסטית, שאנחנו מאוד אוהבים אותה", ואני – שלאחרונה מפרפרת בין תקווה לייאוש, מחכה לרגע המתאים על מנת לעצום עיניים ולדאות לתהום - הבנתי שאני לא יכולה. יש יותר מידי אנשים אליהם אני קשורה.

פנחס הוא מן סוג של שכיר-חרב בחסות המדינה ובחגים יהיה עסוק בענייני עבודה, ולמרות שאמרתי לו שההיכרות איתו לא מעסיקה אותי מעבר לשעות שאנחנו מבלים ביחד - אני לא יכולה להכחיש שאני מתגעגעת. בפעם האחרונה שהוא היה אצלי הייתי חולה, והוא שכב לצידי וניסה להקל עלי בליטופים מרגיעים, בזמן שסיפר לי בשקט חוויות מיוחדות מעולם הצללים. פנחס מפנטז לעצמו עתיד הכולל חיי כפר שלווים, ואני לא מאמינה שיגיע לכך, אין לו את הכוחות להתנתק מהעיסוק הנוכחי שלו ובכלל – לעשות שינוי בחיים. גם לי אין את הכוח להתנתק מכל מה שרע בצורת החיים הנוכחית שלי. אין לי את היכולת לחיות עם בנזוג קבוע, אמיתי, לשנות את סדר היום שלי, אולי אפילו לפנות מקום עבור ילדים. אני שבויה בתוך הקונספט שבניתי מסביבי, ואין באופק שום סוכן סמוי שיבוא ויגאל אותי מעצמי.

"בחייך, שולה, את מסוגלת ליותר" כתב לי אחד הקוראים כתגובה לפוסט האחרון (כן, אתה. אני מדברת עליך). "לא מעניין אותנו הקשיים הטכנולוגיים שלך".

"מצטערת" עניתי "זה-מה-יש. לא מוצא חן בעיניך – תבקש את הכסף חזרה"

"זה לא ככה" הוא לא מוותר "את, בתור כותבת, מחויבת לעניין אותנו - הקוראים. תעשי מאמץ, אנחנו רוצים דם, זרע וייסורים".

טוב, הוא חדש כאן, מה-הוא-כבר-מבין. חשבתי לתת לו כמה לינקים לתקופות סוערות, אבל הוא חושב (עדיין) שאני בחורה חמודה. למה להרוס?

סוף-כל-סוף קניתי חצאית מיני מג'ינס. איזה אושר.