עצמאית בשטח

"שולינקה חמודה, תראי אותך - רק לבשת שמלה ועקבים גבוהים וממש נהיית מלכת יופי".

סבא שלי מבטא את המילים "ממש" ו"מלכת יופי" בדגש על ההברה הראשונה (מלעיל? מלרע? אף פעם לא יודעת מה זה מה), מה שהיה יכול לצרום לי נורא אצל אנשים אחרים אבל מהפה שלו זה נשמע כמו מנגינה יפה מארץ רחוקה. הוא הונגרי, סבא שלי.

היה חם בצוהרי שבת האחרונה, אבל בדירה שבשכונה הבורגנית שעל הכרמל שררה קרירות נעימה וסבא ישב על הכורסא המתכווננת שלו מול הטלוויזיה מכוסה בשמיכת פיקה. חיבקתי אותו והזיפים הקצרים שעל הלחי דקרו לי קצת את הנשיקה, ואני נשמתי עמוק את סבא שלי שמדיף ניחוח עדין של סבון, ושהעור שלו רך ופריך.

ראשון נפטר הסבא ז"ל, לאחר שנים ארוכות של חולי וכולם אמרו שככה יותר טוב, כי הסבא שעלה לבד לארץ בתחילת המאה ובנה אותה במו ידיו, היה בשנותיו האחרונות איש חלש ורדוף פחדים וכמעט ובלתי ניתן היה להשאיר אותו לבד. "כואב הלב על יוסף" אמרו כולם "איזה גבר הוא היה, ותראו מה נשאר ממנו", ואני הייתי בת 16 ולא הלכתי עם כולם במסע ההלוויה הקצר כי הגופה העטופה העבירה בי צמרמורת, אלא התיישבתי לי על אבן בשולי מגרש החניה הקטן ובכיתי.

אשתו, סבתא שלי ז"ל, שהיא זו שנתנה לי את שמי, נפטרה כשהייתי בת 33 אבל בעצם מתה עוד כמה שנים קודם כשהפכה ל"צמח", ואני הרביתי לחלום עליה בלילות ולהזות אודותיה בימים.

הסבתא השניה ז"ל נפטרה כשהייתי בת 35, לאחר שנים של נכות בהן הייתה תלויה לחלוטין באחרים. ראיתי אותה בפעם האחרונה בבית החולים בעת גסיסתה, כאשר ברגע נדיר של הכרה נופפה לי חלושות בידה.

וכעת נותר רק סבא אחד, שחגג 93 בחורף שעבר ונשאר אחרון ממעגל מאוד רחב של חברים ומכרים בני דורו. סבא שלי נחלש מאוד בחודשים האחרונים וכעת הוא לא יוצא כלל מביתו. מעביר את הימים בחברת הטלוויזיה, המטפלת הפיליפינית ובני המשפחה המעטים שמגיעים לבקר. סבא שלי הוא אדם חולה ועייף, והיה מעדיף לעזוב את העולם הזה ולהתאחד עם סבתא ז"ל אליה הוא נכסף בגעגועים, אבל הוא יחיה עוד תקופה, ומי יודע – אולי אפילו עוד כמה שנים.

ואני? אני רוצה להגיד לו – "סבא, כשאתה הולך תיקח אותי איתך. אני לא רוצה להישאר פה יותר, היה לי מספיק. אני רוצה ללכת למקום אחר". אני רוצה לדאות למעלה-למעלה, לטייל בשדות רחבים של חרציות ופרגים, שלובת זרוע עם הסבתות והסבים ויונתן ואורית שהייתה חברה שלי בצבא ומתה בגיל 25, ואם יהיה לי מזל אולי אזכה להכיר גם את מיכל וענבל, וג'ים וג'ניס, וחנוך לוין ועוד רבים אחרים. אני אסתובב לי יחפה, בשיער ארוך שזור פרחים ושמלה אוורירית, אטבול את בהונותי בעננים רכים ומידי פעם אציץ למטה, אל העולם הזה, ללא געגועים.

"להתראות סבא, אני הולכת" אמרתי לו ואיך שהזדקפתי מיהרתי להתכופף שוב "עוד חיבוק, סבא. עוד נשיקה אחת" ונצמדתי לאיש הזה, שנותר כשריד אחרון מימים רחוקים ויפים, כשאני הייתי קטנה, הגדולים היו צעירים והעתיד נראה ורוד ומבטיח.

מי תיאר לעצמו שיתגלה כרצף אחד מתמשך של כאבים.

"בואי נתחלף, אני רוצה לשכב על הגב" אמר לי בצהרי יום כיפור זה שהתגלגלתי איתו על הרצפה של הסלון שלי "אני פשוט חייב לראות את החיוך הרחב שלך".

"את יודעת, את ממש יפה כשאת מחייכת" אמר פנחס אתמול בשעת ערב מוקדמת, באור המעומעם של חדר השינה שלי. "החיוך שלך פשוט מאיר את כולך. תשתדלי לחייך הרבה, בכל מצב".

ומאוחר יותר ישבתי על הבר בחברת בחור חמוד שמזו תקופה מבקש להיפגש. הוא הזמין אותי לבירה ודיבר איתי עליו, על החיים ועל שולה, ואני, שהייתי עייפה ולא במיטבי הרביתי לשתוק, ובגלל מה שפנחס אמר ניסיתי מידי פעם לחייך, אבל לא נראה לי שהצלחתי להטעות מישהו ובטח לא את עצמי. 

כשהחיוך חיצוני בלבד היא נראה עלוב ומזויף, אני רוצה לחייך רק כשיש לי סיבה.