הכל התחיל בגלל א'

התערבנו. אני אמרתי שאני מסוגלת והוא אמר שלא. אז הלכתי לחוג לאמנות ושאלתי אם יש להם עבודה בשבילי. המזכירה לקחה ממני מס. טלפון ובאמת אחרי שבועיים התקשרו והזמינו אותי לעבוד. אמרתי מה פתאום. יש לי מלא מבחנים עכשיו ואני עמוסה. לא יכולה. אבל אחרי חודש הם התקשרו שוב, ולא היה לי נעים לסרב בשנית. אמרתי בסדר ואחרי שלושה ימים התייצבתי בפני כיתת הציור, הורדתי את החלוק ופצחתי בקריירה של מודל עירום לכיתות ציור. אז עוד לא ידעתי כי מכאן תגיע עיקר הפרנסה שלי בשנים הקרובות. אז עוד לא ידעתי כי יצאתי למסע ארוך של גילוי והיכרות מעמיקה עם האחת הנמצאת איתי בתוך אותו עור. אז עוד לא ידעתי כי התהליך, אותו התחלתי בחוסר בטחון עצמי ובעיקר חוסר השלמה עם הגוף שלי, יהפוך אותי לאדם המודע לעצמו, המכיר בחסרונותיו כמו גם ביתרונותיו, מקבל את גופו על שלל פגמיו, ובעיקר – מסוגל להשיר מבט ולהסתכל לחברה הסובבת אותו ישר בעיניים: נעים מאוד, אני שולה (שם בדוי) ואני מודל עירום לציירים.    

מודל עירום לציירים

היש עבודה פשוטה מזו? כל שנדרש הוא להתגבר על מחסום הבושה הראשוני, ולבצע אקט ההתערטלות בפני חבורת זרים לאור הפרוז'קטור המסנוור. אחרי שעושים זאת פעם אחת – נראה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. עכשיו כל שנותר הוא לתפוס פוזה מסוימת, רצוי נוחה ככל האפשר, ולא לזוז במשך מקסימום 45 דק'. קלי קלות. וגם כסף טוב יחסית.

האמנם?

מתי בפעם האחרונה ניסיתם לקפוא בתנוחה מסוימת, אפילו תנוחה נוחה – למשל ישיבה על כורסא – למשך 10 – 15 דק' שלא נאמר חצי שעה? לקפוא ממש. לא להזיז את הראש, לא להזיז אף איבר. אחרי כמה דקות התחושה נעלמת מאיברים מסוימים, פתאום צריכים נורא לשירותים, להתעטש, לגרד באף או בראש. לפעמים מגיע איזה זבוב ומתחיל לחוג סביבך במעגלים, שלא לדבר על ג'וק החוצה פתאום את החדר במרוצה מבוהלת ואת מתפללת: "רק שלא יחתוך לכיוון שלי. אלוהים. אני מתה במקום". פעם נפלה קטיושה בסמוך למבנה בו התקיים שיעור ציור, רוב התלמידים רצו מיד החוצה ואפילו לא טרחו לסגור אחריהם את הדלת. שניים שלושה נשארו והמשיכו לצייר, ואני? אני לא הנדתי עפעף. במקרה אחר היה ביקור של תורמים קשישים ועשירים במוסד האקדמאי. הקבוצה עברה במסדרונות הבניין ואחד מהם פתח בטעות את דלת הסטודיו לציור. כנראה שהוא אהב את מה שראה מכיוון שנשאר לעמוד דקות ארוכות, נשען על המשקוף ומחייך. אחת הסטודנטיות שמה לב שאני מסתכלת לכיוון הדלת בהבעת עניין קפואה, הסתובבה לראות מה נהיה וצעקה "היי אתה, לסגור את הדלת". הצעקה שלה הקפיצה את כל הכיתה והתורם נבהל, סגר את הדלת וכנראה שהסתלק. בחורף תנור הסלילים המונח לידי הלהיט את האיברים הקרובים אליו בעוד חלקו האחר של הגוף קופא מקור, בקיץ חם נורא והזיעה ניגרת – מהמצח לאורך הצוואר ובמורד החזה, מתגלגלת על הבטן ונעלמת בשיפולים הרכים של האגן. ועוד לא דיברנו על ההכנות בבית - סשנים ארוכים של הסרת שיער מיותר (אם הוא מיותר אז למה הוא נמצא שם מלכתחילה?), דיאטות כאסח ותרגילי התעמלות (שלא נאמר התעמרות) קפדניים והכל על מנת להציג גזרה דקה, מושקעת, שרירית במקומות הנכונים וחלקה למשעי. כן. אני יודעת שציירים מחפשים גוף נשי מלא ועסיסי ("את כ"כ רזה. תשמיני קצת, שיהיה מה לצייר") אבל אם תשאלו אותי מה עדיף אני לא מהססת לרגע – אני בוחרת לעשות באנג'י בלי חבל על פני הופעה בפרהסיה בלי חולצה ועם צמיג במותניים.  

 ומה עושים כל השעות הארוכות הללו?

אז ככה: יש שתי אסכולות - מיקוד מול ניתוק. בהתחלה הייתי מתמקדת. מרגישה את הגוף שלי, כל שריר וכל איבר. פעם ראשונה ששמתי לב למורכבות של הגוף שלי, נחשפתי לכל אותם פרטים - שרירים, עצמות, גידים, סחוסים, עצבים, נימים וורידים. מרגישה כל קיפול בעור, כל מתיחה של שריר, כל כיווץ של איבר. שהייה ממושכת בתנוחה קפואה ובריכוז חזק מחדדת את יתר החושים – הריחות חזקים יותר, שינוי בטמפרטורת החדר מורגש מיידית, כל משב רוח קל נקלט ע"י העור החשוף והמצטמרר, קולות הרקע בחדר חודרים ישירות אל תוך המוח (סטודיו עם תלמידים צעירים ורעשניים מניב בהכרח כאב ראש מפוצץ, סדנת ציור שקטה ובוגרת מזמינה נמנום קל ומטעינה באנרגיות). הראייה לעומת זאת דווקא מיטשטשת והחדר כולו נראה לי כמריחה רכה של בליל צבעים וטקסטורות.

אחר כך בחרתי לעבור למצב של ניתוק וריחוף – אני יוצאת מתוך אותו גוף השרוע בתנוחה קפואה, מרחפת בחדר, נסחפת למקומות אחרים ונוחתת לאט בחזרה, בדיוק בזמן להחליף תנוחה.

עירום = מיניות מוחצנת = זילות הגוף. לאו דווקא.

"נו, מישהוא התחיל איתך היום?

מה, אף אחד לא מתקרב, נוגע? 

את עומדת ומחרמנת במודע חבורת צעירים. אל תתפלאי אם מישהוא יראה זאת כהזמנה פתוחה"

קשה להסביר למי שלא היה מימיו בסדנת ציור של מודל עירום, אבל אין מה להשוות בין חלל נוטף מיניות של בר פיקאפ או מועדון ריקודים מול חדוות היצירה והאווירה הרצינית קמעה השוררת בסטודיו לציור. קודם כל – לרוב מדובר בשיעור בו מתקיים דיאלוג לימודי בין התלמידים למורה, כשהמודל מככבת בתפקיד הצנצנת האנושית. עבדתי גם בסדנאות ציור בטבע, מרתון ציור לילי ובאופן אישי מול צייר שבחר דווקא בי כמוזה לדיוקן שהופיע על ההזמנות לתערוכת היחיד שלו שהוקדשה לנשים וארוטיקה. בכל הפעמים הללו קיבלתי גלים של אהבה, הערכה והוקרה מקהל היוצרים, אשר הודו לי על התענוג שבעבודה מולי, ואשר חזרו והזמינו אותי פעם אחר פעם.

אין לי כוונה או רצון להיתמם. ברור כי משתתפי סדנאות הציור סרקו את גופי בעיון (וגם העירו אם השמנתי קצת או נראתי להם עייפה במיוחד), ציינו לעצמם איזה חלקים מוצלחים יותר ואלו פחות (היו חוגים בהם סומנתי בתור "זאת עם הציצים היפים". לדעתי הם לא ידעו איך קוראים לי), הרגישו בנוח להתקרב ולהעיר או לשאול ("אני עומד בסוף הכיתה ולא רואה כ"כ טוב. אפשר לראות את הקעקוע מקרוב?", "מאיזה גיל יש לך את סימני ההרזייה בירכיים? אני שואלת כי גם לי יש. מה אפשר לעשות כדי להיפטר מזה?"). שני מורים נשואים ניסו ליזום מפגש לאחר שעות העבודה, מנהל מכללה קפץ "במקרה" לראות סדנת ציור ואח"כ גם התקשר אלי כדי לקבוע את השיעורים הבאים (מה זה, המזכירות בשביתה?) ואמר שהיה שמח להיפגש מתי שרק אגיד. אינטרקציה רגילה בעולם של מבוגרים? יכול להיות. לי בכל אופן זה לא מפריע. מתייחסת לכל שיעור ברצינות, אחראית, לא מבריזה ולא מאחרת ותמיד, אבל תמיד, עוטה על עצמי הבעת שלווה ונינוחות. זה משרה בסדנא אוירה של רוגע ונעימות ומכניס גם את התלמידים הפרועים ביותר למצב של ריכוז ויצירה. אולי בגלל זה המורים נורא אהבו אותי? פאאק. ואני חשבתי שהם נדלקו על התחת החלק שלי.  

ובעצם, מדוע לא?

באחד מהמוסדות האקדמאים לימד אמן מפורסם המכיר את אבא שלי. קיוויתי שלא יקשר עפ"י שם המשפחה אך החשש שלי היה מוגזם. כל השיעור הוא היה עסוק בשתיית בירות ולדעתי התקשה לאיית את שם המשפחה שלו עצמו. במקום אחר היה אחד מהמורים לציור, וצייר ידוע בזכות עצמו, מיודד עם אחד הפרופסורים אצלו למדתי. יום אחד נפגשתי עם שניהם במעלית ואח"כ באמת שמתי לב שהפרופסור נוהג בי בחיבה יתרה. או שאולי היה זה רק הדמיון שלי. במקרה אחר, פגשתי לאחר מספר שנים באחד מהמורים איתו עבדתי בעבר. הוא שאל אם אני עדיין עובדת כמודל או שהתחתנתי כבר, ומייד הבין מה אמר והתנצל ארוכות. 

מעולם לא חשפתי את עובדת עבודתי כמודל בפני הורי ומשפחתי הקרובה. ואם היו מגלים? העובדה שהורי מעולם לא התעניינו במעשי, ובעצם אינם מכירים אותי ממש, שיחקה לטובתי בנושא זה.

ומה בקשר לבני זוג? בתחילת דרכי כמודל היה לי קשר עם בחור ששנא את העובדה שאני מתערטלת בפני זרים והיה מנסה לברר באלו ימים אני עובדת על מנת להשאיר סימן על גופי בלילה הקודם (מושבניק פרימיטיבי. אבל זיון חבל"ז). הקשר התאדה מסיבות אחרות לחלוטין, אך עובדה היא כי לאורך השנים הללו קשרי עם בני המין השני היו קצרי טווח והתמקדו בתאוות בשרים פראית. כמה חודשים לאחר שהפסקתי לעבוד כמודל הכרתי את מי שהפך לבנזוגי למשך מספר שנים. 

ומה זה עשה לך, שולה?

רק טוב:

• התנסות מיוחדת, לא שגרתית
• היכרות עם אנשים מקסימים, יוצרים. אני אוהבת אנשים יוצרים. אולי בגלל שאני יוצרת מפוספסת
• ניצול מירבי של כושר ההשתכרות (מלשון משכורת) העלוב שלי. על אחת כמה וכמה בתור סטודנטית
• ביטחון עצמי/הכרה בערך עצמי. חשוב מאוד, במיוחד עבורי
• השלמה עצמית, וזה הסעיף החשוב מכולם. לאחר שנים של הלקאה עצמית (חייבת ניתוח אף דחוף. איך נפטרים מנמשים בפרצוף?), דיאטות רעב (מה זה? שוב עליתי ל  52 קילו? מעכשיו שבוע רק מלפפונים ותפוחי עץ. אחר כך נחשוב הלאה), מעצורים בלבישת מיני (הצילו, מה זה הפולקעס האלו? זה הגנים הפולניים? זה היה חייב לעלות ארצה?), התמכרות למשלשלים למיניהם (תענוג. 3 כדורים לפני השינה ובבוקר הכל יורד. גאון מי שהמציא אותם), שלל פוביות וכללי-לבוש נוקשים - סוף סוף השתחררתי.

 אני שולה, אני מודל עירום לציירים שאוהבים אותי כמו שאני. אין לי בעיה להגיע לכיתה גם אם נוסף לי חצי קילו במותניים. יש לי אף ישר קלאסי ולא אכפת לי גם שיציירו אותי בפרופיל, אני לא רצה להתאבד אם באמצע השיעור שמתי לב שפיספסתי כמה שערות על שוק הרגל, הפולקעס המלאים שלי רכים ונשיים ואם יש לי קצת סימני הרזייה בירכיים זה עקב הדיאטות הרצחניות שעשיתי בצבא.

אה. וזה גם בגלל שאני בנאדם. עשוי בשר ודם, מסוג "אישה" (יכולה להוכיח. כתוב לי בתעודת זהות). מי שאוהב אותי מקבל אותי כמו שאני, ומי שלא – לא חייב. זכותו.

אבל את, שולה? סוף סוף את אוהבת את עצמך?

כן!

וזה המון.