עצמאית בשטח

מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שיהיו צרות,

וישר זה הדליק אותי.

תמיד אני מתאהבת בבחורים שעושים לי רע. לא "רע" במשמעות של אלימות/רמאות וכד' אלא יותר בכיוון של מיאוס, דמעות, תחושה של "למה זה מגיע לי", רחמים עצמיים וכו'. במבט לאחור – כל מערכות היחסים הרציניות והארוכות שלי היו בעלות מכנה משותף: בני זוג מאוד שונים ממני ולא מתאימים לי בעליל.

את ל' הכרתי בפגישה עיוורת "אמיתית", באמצעות שירות היכרויות של טרום ימי האינטרנט והתמונות. הוא יצר איתי קשר (אני לא יוצרת קשר עם בחורים דרך אתרי היכרויות וכאלה, מעדיפה לחכות שיפנו אלי. בחיים ה"רגילים", אגב, אין לי בעיה לגשת למישהו ולשאול אותו אם מתאים לו להתחיל איתי) ושוחחנו מספר פעמים בטלפון עד שקבענו פגישה באיזושהי פינת רחובות בעיר. אני הגעתי קצת לפניו, ישבתי על עמוד בטון קטן והבחנתי בו מתקרב אלי. כבר אז ידעתי שיהיה לא טוב וגל של התרגשות הציף אותי. איך אני אוהבת את התחושה הזו: פרפרים בבטן, רעד קל ברגליים, המוח עובד בפול-גז ומריץ תשדורות מטורפות לכל חלקי הגוף: "חבר'ה תתכוננו, הולך להיות שמח". זמן מה לאחר שיחסנו התהדקו, סיפר לי ל' יום אחד בעודנו חבוקים בפינת הספה, כי כשהבחין בי לראשונה באותה פינת רחוב לא מצאתי חן בעיניו כלל והוא שקל להמשיך ולחלוף על פני כאילו כלום (אני הרי לא ידעתי איך הוא נראה). לבסוף ניגש בכל זאת והשאר ידוע. כבר אז חשתי צביטה קטנה וקול פנימי אמר לי: חבל. חבל שניגשת. אני יודעת שזה ייגמר לא טוב.

זה היה באמצע שנות ה 90. עברו מאז קרוב ל 8 שנים: ארבע ראשונות של מערכת יחסים הדוקה ואינטנסיבית, כמה חודשים של תהליך ניתוק איטי ומכאיב ומאז – דממת אלחוט, חוסר קשר מוחלט. לפני שנתיים ראיתי אותו במקרה ברחוב. הוא פסע מולי על המדרכה עמוסת האדם, וגרם לי לשנות בבת אחת את מסלול הליכתי ולפנות לסמטה צדדית. עצרתי ונשענתי על גדר הבניין הנמוכה עטוית הצמחייה, מייצבת בו זמנית את נשימתי החטופה ואת רגלי הרועדות בתוך סנדלי הפלטפורמה הגבוהות, נלחמת בדמעות המאיימות לפרוץ. מה יש באדם הזה שמוציא ממני את התגובות הלא-אופייניות הללו? האם אי פעם אהיה מסוגלת לעמוד מולו ללא חשש, ולו לשם קיום שיחת נימוסין קצרה? על מי אני עדיין כועסת, אחרי כל השנים הללו – על עצמי שלא השכלתי לסיים את הקשר בזמן? עליו שאהב אותי כל כך אך בחר לוותר מראש מתוך הכרה והשלמה עם מוגבלותו? על העובדה שהכרנו בכלל?

ל' היה מהטיפוסים שבנערותי היוו את מודל הבחור לו ייחלתי: קיבוצניק במקור, בנוי לתלפיות, רעמת תלתלים וזיפי זקן בהירים, כפות ידים גבריות וצחוק עמוק ומתגלגל. מאלו אשר גדלו בשנות ה – 70 על סטיגמת ה"קיבוצניק מלח הארץ" (אשר מאז הפריכה עצמה אין ספור פעמים), העבירו את נערותם בין מגורי המתנדבות ושדות הגד"ש, ידעו ש"הקיבוץ יסדר הכל", הלכו יחד עם החבר'ה לצנחנים ואחרי השחרור נסעו לניו יורק לעבוד בהובלות (סליחה, ב"מובינג"). בתור מתבגרת לא היה סיכוי שאחד כזה יסתכל לכיוון שלי, ובשנים שלאחר מכן נסחפתי למערכות יחסים קצרות וארוכות עם בחורים שהיו שונים בקיצוניות אחד מהשני, ואף אחד מהם לא היה בדמות ה"מודל". והנה, אני בסוף העשור השלישי לחיי, כבר תל אביבית ותיקה, סטודנטית לתואר שני, בעלת מקצוע חופשי ובתחילתה של קריירה מבטיחה, ופתאום נופל עלי אותו "אפולו" לבואו כבר חדלתי מזמן לייחל.

בהתחלה ניסיתי להילחם בדחף שהשתלט עלי. בשבועות הראשונים להיכרותנו שמרתי על פני פוקר קפואים והגבלתי את הקשר לשיחת טלפון שבועית או שתיים, חוששת מהרגע בו אתיר לעצמי לחשוף את רגשותיי בידיעה ברורה כי הבעיטה שאחטוף היא רק עניין של זמן. מנהלת מערכת יחסים מקבילה עם אחר ונהנית לזגזג בין השניים – האחד לא יודע על קיומו של השני – גם לאחר שיחסי עם ל' התהדקו, ובעצם ממש עד לאותו יום בו עברתי סופית לגור בדירתו. מבחינתי זו הייתה צורת החיים האולטימטיבית: חיה לבד בדירה יפה בלב העיר, עושה צעדים ראשונים במשרד היוקרתי בו התחלתי לעבוד, חבר אחד רשמי אוהב ומשקיע, וקשר נוסף עם מאצ'ו בצבא קבע – מגיע פעמיים בשבוע הישר משדות הקטל (שטחים-ת"א, צ'יק צ'ק ובמיוחד כשאתה רב סרן על אופנוע כבד) ללילה סוער בין זרועותיי הענוגות. כך דמיינתי את חיי כשהייתי תיכוניסטית, והמציאות הייתה טובה מכל דמיון.

 אני מאוד אוהב אותך. מה, את לא אוהבת אותי? את לא רוצה שאני אדאג לך ואת תדאגי לי ונהיה ביחד לתמיד? אני מבקש ממך – תעזבי את הדירה שלך ותעברי לגור איתי. אני רוצה שנהיה משפחה, שנעשה ילדים, אנחנו נאהב אותם נורא ונהיה כל הזמן מאושרים. אני לא מבין, את לא רוצה את כל זה?

היה ברור שזה לא יכול להימשך יותר מידי זמן. ל' התחיל ללחוץ שנעבור לגור ביחד, משחק אותה נעלב, "מרומה". בקיבוץ לימדו אותו שכל הבחורות לחוצות להתחתן ולעשות ילדים. אז איך זה יכול להיות שיש לו חברה אוטוטו בת 30, יפה וחכמה ומוכשרת וכזאת שכל המשפחה מתמוגגת ממנה, והיא, במקום לרוץ ולמדוד שמלות כלה מעדיפה להמשיך ולהחזיק במאמץ (המשכורת שלה לא משהו) בדירה השכורה שלה, ברכב הקטן והישן שכל יומיים היא נתקעת איתו. מתרוצצת בין הלימודים, העבודה, החברות, החבר. מנסה לדחוס הכל ב – 24 השעות הקצרות מידי של היממה, ב – 7 הימים העמוסים מידי של השבוע.

ולמה באמת אני לא רוצה את כל זה? לא יודעת. נשמע לי טוב מידי. לא מאמינה שאני יכולה להכניס מישהו כשותף מלא לחיי בלי להיתקל בבעיות על כל צעד ושעל. לקשור את עצמי למישהו לעולמים ע"י הקמת משפחה? נראה לי מסובך, מחייב, מפחיד ובעיקר מעיק. מה רע במה שיש לי עכשיו? טוב לי ואני מאושרת. לו רק ניתן היה להקפיא את הרגע, להשאיר את הקיץ ההוא לתמיד. עדיין זוכרת כיצד הקפיץ אותי ל' מוצאי שבת אחת מוקדם יחסית הביתה, מתכוונת להשלים שעות שינה לקראת יום עבודה עמוס המחכה לי למחרת. ירדתי בפינת הרחוב על מנת לחסוך את הסיבוב הארוך ברכב ברחובות הצרים והחד סיטריים של העיר, ובכניסה לבניין שלי מצאתי את הרב סרן, שעון על האופנוע ומדבר בטלפון, מחכה לי. התפנה לו הערב והוא קפץ. החיים יכולים להיות פשוטים ויפים - אתה מחייך אל העולם והוא מחייך אליך בחזרה. למה לסבך? ולמה אני הסתבכתי?

המשך