11/2005
שינויים בהרגלי הכתיבה
כשאני כותבת עליו הוא מתלונן, אם כי אני מוכנה לשים כסף שהוא מת על זה. אז כדי שלא לספק לו סיבה לתלונה או יותר גרוע – להנאה, אתמצת את דברי ל- 2 אזכורים קצרים, וזאת לטובת הדיבור שלי עם עצמי, שהוא הבסיס לקיומו של הבלוג הזה:
- הוא לא חייב לי כלום, הוא לא אשם, הוא מבחינתו בסדר גמור, מעולם לא השלה אותי ולא הבטיח דבר. זו אני הטיפשה, הדפוקה, החיה באשליות, וכל טענה שיש לי אין לי אלא להפנות לעצמי.
- בכל מה שקשור לסקס אני יותר בוגרת ממנו, ואם יורשה לי להעיד על עצמי – גם יותר סוערת וחסרת סבלנות, ועל כן לעניות דעתי הקשר ימצה את עצמו בעתיד הלא-רחוק, ואמרו אמן.
מאוחר יותר באותו ערב, כשהלכתי לישון ונכנסתי עמוק מתחת לשמיכה, האף שלי התמלא בריח שלו ומהעיניים התחילו לנזול טפטופים של מים. גשמי ברכה. פעם ראשונה מאז שהתחלתי עם הכדורים.
הוא תמיד מפשיט אותי בעצמו, והשבוע הסתבך עם החגורה של הג'ינס והקשר הכפול בשרוכים של הטימברלנד הגבוהות שלי. פתאום הבנתי למה בסרטים, הנשים של ג'יימס בונד לבושות תמיד בשמלת ערב דקיקת כתפיות ונעלי סירה - לא בגלל שזה יפה או מפתה, זה פשוט בשביל שהסוכן הכל-יכול לא יחשוף בפני הצופים שבריר של חוסר בקיאות או העדר שליטה בקורדינציה עדינה. בחיים אין תסריט ואין מערכת משומנת של הפקה, הסוכן עושה המון שטויות וטעויות, ואני – כמו תמיד – משחילה את הראש הדפוק שלי למיטה הכי חולה.
זה צפוי להישתנות?
לא.
וגם אֲת כנראה שלא. אז אולי תשלימי עם זה ודי?
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
