עצמאית בשטח

השגרה.

כמה שרציתי לחזור אליה.

אבל היא חמקה ממני שוב ושוב, כל פעם שנדמה היה שהעניינים בכל זאת מסתדרים – שוב הכל מתמוסס.

ל' התקשה לחזור למהלך של חיים תקינים.

הדבר החשוב ביותר עבור אדם במצבו, חזרו והסבירו לי הגורמים המוסמכים לכך, היא הסתגלות מהירה לחיים נורמליים. שידע שלמרות ועל אף המחלה הוא יכול לחזור לתפקד כאדם בריא, כמו כולם. הרגשת ה"חריג" והשתלבות איטית בחברה הן הסכנות האורבות לו. אבל ל' לא הצליח. הימים היו ימי ההלם שאחרי רצח רבין ועליית הימין לשלטון. המיתון החל נותן אותותיו ול' התקשה להחזיק בעבודה מסודרת. והאמת? לא בטוח שהוא רצה. מצליח להסתדר מהכנסות הזורמות לכיסו פה ושם (ל' הוא אלוף הקומבינות, מלך ה"יהיה בסדר" ונסיך ה"כבר הייתי במצבים גרועים מזה"), ישן בימים ומסתובב בלילות, מטפל בכל ענייני הבית ומשאיר לי להתרכז יותר ויותר בטיפוח הקריירה שלי.

והקריירה שלי היא הדבר היחיד שפרח בתקופה זו. הקריירה פרחה ואני נבלתי.

חיינו ביחד עוד 3 שנים. שעות ארוכות של שיחות - ניסיונות מצידי לשכנע את ל' להיכנס לשגרת טיפול משולב (שיחות + תרופות) - לא הועילו. ל' דבק בדרכו, ממאן לסמוך על אנשי המקצוע ומוכן להתמיד רק בנטילה מסודרת של התרופות. נפשו השברירית מיטלטלת בין ימים טובים יותר ופחות, ואני יחד איתה.

ולא שתמיד היה רע. היו גם רגעים יפים. מתנות קטנות של חג האוהבים, שקיעות כתומות בחוף הדולפינריום לצלילי המתופפים, "ביג מאמא" בשעות הקטנות של הלילה, שוטטות בנוה צדק בבוקר שבת חורפית, רכיבה על אופניים ליפו ביום כיפור, סרטי סינמטק, "שוק האוכל" בגני יהושוע והרבה אהבה. אבל כל הזמן מרחפת מעלינו עננה – לפעמים אפרפרה עם שוליים לבנים, לפעמים שחורה עם שוליים כתומים – אבל כל הזמן שם. מזכירה לי שאנחנו לא כמו כולם, שהנפילה הבאה היא רק עניין של זמן, של' בעצם לא מוכן לשנות את אורח חייו אליו הורגל ב 15 השנה האחרונות מאז אובחנה אצלו המחלה ושאני בעצם רוצה יותר.