עצמאית בשטח

בעד: אין התפרצויות בכי היסטריות, אין דיכאון (אבל יש עצב), יש רגיעה, קל לנשום, הראיה צלולה.

נגד: אין סערות והתרגשויות, התדלדלו ההברקות, אין התפרצות יצרים, הכל משעמם, משתכרת אחרי חצי ליטר בירה, מתקשה לגמור.

השכל אומר - תמשיכי. תסגרי שנה של טיפול ואז תחשבי הלאה. בפעם האחרונה שהייתי אצל הרופא גיששתי לגבי אפשרות של הפסקה. "לפני שהגעת אלי, לאורך כמה זמן היו לך דיכאונות, תחושות קשות?" הוא שאל, "כמעט מתמיד" עניתי "או בוא נגיד שלפחות מגיל 15", "אז את לא רוצה לנסות אורח חיים אחר?". הלב אומר- תפסיקי. תעצרי את טפטוף החומרים המנוונים למוח שלך, הפכת לרפויה וכנועה, נמנע ממך האוויר הצח שבפסגה וצלילות הכאב שבתהום. מזה חודשים שאת נטועה באמצע הדרך, מסתכלת בשעמום כה וכה. הפסגה קורצת לך מרחוק אך כוחותיך תשים בדרך אליה, התהום מפתה אותך בנצנוץ כחול-שחור, אך רגליך נטועות חזק בקרקע, מסרבות למעוד.

לפני כמה ימים סיפר לי מישהו במסנג'ר שהוא הפסיק לקחת ציפרלקס, אחרי שנה שלמה. הוא שאל איך הכדורים משפיעים עלי, והעיר שמהבלוג ניתן להתרשם שחיי המין שלי תקינים. הבנתי מהרמזים שלו שאצלו זה לא היה כך, אבל לא ממש שאלתי ובטח לא בפרטים. אם יש משהו שמעולם לא הבנתי למה אנשים מסתבכים איתו, ותמיד בא לי בטבעיות ובהנאה - זה מין. אין לי מושג ממה זה נובע – מזל עם פרטנרים, העדר מבוכה מצידי או שאני פשוט קלה לריצוי, ואולי הכל ביחד. ועכשיו, לראשונה, המצב שונה. לא שהכל אבוד, עדיין יש ריטוטי עונג והמראות קלות, אבל – זה לא זה, לא כמו בימים הטובים ההם. מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לעוף בזיגזגים לתקרה ואח"כ לאסוף מהרצפה אלפי רסיסים צבעוניים ולהרכיב את עצמי מחדש.

בפעם האחרונה שקניתי את הכדורים אמר לי הרוקח שהוציאו אותם מסל התרופות, ולא מאשרים יותר את השתתפות הקופה במחיר. "לך כבר אישרו השתתפות, אז זה בסדר. אבל מי שמקבל אותם עכשיו לראשונה ייאלץ לשלם את מלוא המחיר". אני לא מאמינה. פעם ראשונה בחיים שלי שאני לא בצד שנדפק.

דווקא נחמד.  

תמיד אחרי החגים מתחילה תקופת עומס בעבודה. בזמן האחרון אני עובדת מסביב לשעון וכשכבר אני סופסוף קצת בבית, מיצי נדבק אלי ולא מרפה. נדחף לליטופים, מתעקש לשבת לי כל הזמן על הברכיים, ובגלל שאני מרחמת עליו שהוא כל היום לבד, אז כבר איזה שבוע שאנחנו ישנים ביחד במיטה. אתמול יצאנו לטייל ברבע לחמש בבוקר, ובדיזינגוף ליד הסנטר, עבר מולי בחור שהצביע על הכלב ושאל: "נושך? נושך?". עשיתי "לא" עם הראש תוך כדי הליכה, והוא שאל "ואת?" ומיד הוסיף "את נורא חמודה. ואת גם מוכרת לי מאיפושהו", ואח"כ המשיך לדבר אל גבי המתרחק במהירות "סליחה? סליחה! מאיפה אני מכיר אותך?".

לא עניתי לו, אבל אם הייתי קצת יותר חברותית הייתי שואלת:

1. מה אתה עושה בשעה כזו ברחוב?
2. לא הספיקה לך פעם אחת?