עצמאית בשטח

עד לפני זמן לא רב לא ידעתי מה זה צ'ט. כלומר ידעתי מה זה, שמעתי על זה, קראתי על זה אבל - מעולם לא ניסיתי. עכשיו אני לא יכולה להפסיק. קוראים לי שולה (שם בדוי) ואני מכורה לצ'ט.

הכל התחיל בגלל ק' (שמתי לב שאצלי הכל מתחיל בהשפעת בחור כזה או אחר). הוא פנה אלי בקופידון ונפגשנו איזה ערב בשכונתי שלי, שלדעתי מעכשיו יהיה גם שלו. בין בירה אחת לשנייה ותוך צפייה אקראית במסך (כדורסל, אלא מה) סיפר לי שאת בת זוגו האחרונה הכיר בצ'ט של קופידון. נשמע לי מוזר. "מה, זה לא הדבר הזה בו כולם מתחזים למשהו אחר?" "לאו דווקא. זו מסגרת נוחה להיכרויות, בעיקר לחסרי מנוי. תנסי. מה, את מפחדת?" אני? מפחדת? ממש לא. כבר שנים אני לא מפחדת מכלום.

ניסיתי.

נכנסתי באיזה ערב, תחת כינוי סתמי לחלוטין. תוך שנייה וחצי עלו מולי כתוביות אדומות המסומנות כ"שיחה פרטית". הראשון שהצלחתי לעלות מולו ולענות לו זכה לבתק את בתולי הצ'יטוט שלי. המיקריות הזו הורסת אותי, ויחד עם זאת מסקרנת ומקפיצה לי את האנדרנלין. התפתח דו שיח כלשהו, ולמדתי כי יושב מולי מישהו הצעיר ממני בכמעט 10 שנים ("אני לא ילד, אני גבר. בואי נפגש ואני אוכיח לך את זה"), חובב בחורות בגילי ("נשים בגילך עושות לי את זה. אישה בת 35+ וגבר בן 25+ – צירוף מושלם. את לא חושבת כך?"), מחפש בת זוג למפגשים אינטימיים סוערים.

אני לא יודעת לגבי החתול, אבל אותי יום אחד הסקרנות תהרוג.

הוא היה היכרות הצ'ט הראשונה שלי, וכך תמיד אזכור אותו. נחמד, אסתטי, ילד טוב מבית טוב, מתקשר כמעט כל יום לשאול מה נשמע, קופץ אלי אחת לכמה ימים, מענג, מתענג ונעלם. לא ממש הטעם שלי בגברים אבל בסדר. "אתה נורא חמוד ויש לך הרבה מה להציע. למה אתה לא מחפש בת זוג אמיתית? כזאת שיוצאים איתה לבלות, שמכירים לחברים, שמחבקים כשקר בחוץ או כשעצוב בפנים, שחושבים עליה ואוהבים אותה. ביחסים יש הרבה מעבר לסקס, אתה יודע?". מרגישה פתאום מבוגרת לידו, הראש שלי עובד אחרת, לא אוהבת את מה שאני עושה. הכנות היא נר לרגלי אבל לא מסוגלת לדבר איתו על זה, כמעט לא מכירה אותו. מחליטה לחכות עוד שבוע אבל אין צורך, כבר כמה ימים שהשם שלו לא מהבהב על צג הנייד שלי. מחכה עוד יומיים ונכנסת שוב לצ'ט, הפעם תחת כינוי אחר, ומיד קולטת אותו - אותו כינוי, אותו נוסח פניה, אותם טקסטים. אח, הנקמה המתוקה. למישהו מאוד כאבו הביצים באותו ערב (ובהזדמנות זאת: סליחה. זה היה לא יפה אבל הייתי חייבת).

עכשיו אני מרגישה כבר שועלה ותיקה. יש ברשת מגוון צ'טים ואני משייטת בניהם במומחיות. הכינויים הסתמיים התחלפו במתוחכמים, כאלו המושכים גם פניות מנשים אחרות ("איזה ניק מקסים", "שיחקת אותה עם הניק אחותי"). כושר ביטוי היה לי תמיד, מנגנוני הסינון מופעלים (בעלי כינוי טיפשי, נוסח פניה סתמי ושגיאות כתיב לא נענים), לאחר שנים של שימוש במחשב אני בעלת יכולת הקלדה מהירה, והמוח שלי ממילא רגיל לעבוד במקביל על כמה ערוצים. מנהלת תכתובות חופפות בנושאים שונים, לא מסתתרת מאחורי ביוגרפיה בדויה, קולטת את הראש של בנהזוג הוירטואלי שלי ומגיבה בהתאם. גברברי גוש דן לא מבזבזים זמן, ממהרים לשלוח מס. טלפון, למסור תיבת אי-מייל, לקבוע מקום מפגש. הכל, רק ליצור קשר, לתפוס קצה חוט. ואני מתחמקת.

עד שהגיע ס'.

ס' צעיר ממני ביותר מ 10 שנים, הוא עלה מולי יום אחד בגלל שהתלהב מהניק שלי. גילו ומצבו היו רשומים בניק שלו, ושלי – לא. התפתח צ'יטוט מדליק, חסר עכבות. אנחנו באותו ראש ונוצר בינינו מן קליק מדהים, ברמות שגם אני לא רגילה לו (והוא בטח לא).

המלאך הטוב: "שולה, תעזבי את הילד. ילד מדליק וחמוד שרוצה להכיר מישהי בת גילו. תכתבי לו בת כמה את והוא יברח לבד".

המלאך הרע: "הוא כבר לא ילד, וחוץ מזה הוא נהנה ובכלל לא שואל בת כמה את. תירגעי"

המלאך הטוב: "הוא שלח תמונה. איזה חתיך. שולה את פסיכית, תרדי ממנו".

המלאך הרע: "הילד מוקסם. שולה חבל על הזמן אל תפסיקי".

והילד אכן הוקסם, והקסם לא פג גם לאחר שהכרחתי אותו להתעניין בגילי ("מה?! לא חשבתי שאת יותר מ 33") וגם כשנמנעתי מלשלוח תמונה (בערב הראשון לא היה לי קובץ סרוק במחשב והוא לא הצליח להיכנס לכרטיס בקופידון, ואח"כ כבר לא טרחתי) וגם כשאמרתי שאין לי זמן בימים הקרובים. ההתכתבות הפכה לשיחות טלפון ארוכות וס' אמר שהוא חייב לפגוש אותי. חככתי בדעתי. מצד אחד – מה אכפת לי? לא הסתרתי דבר לגבי זהותי האמיתית והבדלי הגיל בינינו, וגם דיברנו במפורש על תוכן הפגישה ("כולה ארוחת ערב וסרט בוידאו" "ברור"). מצד שני – הוא לא מפסיק להחמיא לי, אומר שאני מדליקה אותו, שאני אינטליגנטית בטירוף והוא נמשך אלי וחושב עלי כל הזמן. אני יודעת שהוא נראה טוב ובהחלט ייתכן שיבוא לי עליו, האם זה לא ייגמר בבכי?

ס' הגיע. הוא דומה לתמונה אבל הרבה יותר חמוד. מסתכל עלי ואומר שלא היה נותן לי יותר מ 28. אח"כ במטבח הוא טורח על חלקו בהכנת האוכל (כמו שקבענו מראש) ואני מבקשת ממנו להסתכל עלי טוב באור ולתת הערכת גיל נוספת. "טוב, אז אולי אולי 30, אבל בטח לא יותר". אנחנו אוכלים והוא שואל משהו בקשר לתחום המקצועי שלי. אני מסבירה לו ומשתדלת שלא לגלוש להרצאה אלא להתרכז בנקודות העיקריות. הוא שואל ומתעניין ואח"כ יגיד שאני הכי חכמה מכל הבחורות שהיו לו עד כה (נו, שולה. מתחרה בחוכמה עם בנות 25, לאיפה הגעת). הוא גם יגיד שיש לי גוף מדהים ועור חלק-חלק, כמו בתמונות שלי מלפני 10 שנים שהראתי לו ("איך נשארת אותו הדבר?" "לא בדיוק, זה רק נראה ככה").  אחרי האוכל אנחנו מתיישבים מול הוידאו, אבל מהר מאוד מתרכזים בעצמנו כשההקלטה הביתית של סיינפלד ממשיכה להתגלגל ברקע. 

כבר אחרי חצות ואני צריכה לקום ב 6 בבוקר. עוד מעט ס' ילך ואני יודעת שלא אראה אותו שוב. היה מעולה אבל לא יהיה יותר. ס' אומר שחבל שלא הכיר אותי לפני 10 שנים. "מה זה משנה, הפער היה נשאר", "לא" הוא אומר "התכוונתי שאני בגילי, אבל את צעירה ב 10 שנים". נישקתי אותו וחיבקתי חזק. להתראות ילד. היה לי מאוד טוב, אבל גם אני צריכה מישהו קצת יותר בגיל שלי.

זה היה באמצע השבוע. ביום שישי התעוררתי לפנות בוקר, לא יכולה להמשיך לישון. מתיישבת עם כוס קפה ומדליקה סיגריה. מתבוננת בסערה שמשתוללת בחוץ ומדליקה את הלפ-טופ שלי על השולחן בפינת האוכל. בקופידון שקט דממה, אין אף אחד. ב IOL יש פעילות בקבוצת ה 40+ (כנראה זה הגיל שמתעוררים לפנות בוקר), ותוך רגע פונים אלי שניים. עם אחד ניהלתי שיחה על התחום המקצועי שהתגלה כמשותף לשנינו ואת השני הוכחתי על רצונו בקשר במקביל לנישואיו הלא-מספקים ("לא מתעניינת בנשואים, ובטח לא בכאלו שאינם מסוגלים לתקשר עם הנשים שלהן"). מאוחר יותר הלכתי לשוק, מנצלת את ההפוגה בגשמים. המוכר הקבוע שמח לראות אותי ("מזמן לא באת. כבר חשבתי שנלחצת מזה שאני מתחיל איתך") ועושה לי חשבון לפני האחרים ("כבר שנתיים אני מנסה לקבל ממנה מס. טלפון ולא הולך לי. אבל אני יודע – זה לא יעזור לה, בסוף אנחנו נתחתן"). רציתי לשאול אותו אם הוא רוצה להחליף כתובות אי-מייל אבל בסוף כרגיל רק חייכתי ("כפרה. אני חולה על החיוך שלך") והלכתי משם.

קוראים לי שולה (שם בדוי) ונראה לי שאני אולי מכורה לצ'ט. יש קבוצת גמילה?

מאז שכתבתי קרו דברים ועכשיו אני מרגישה קצת אחרת. אני יודעת שאני לא המצאתי את חווית הצ'ט, אבל לתקופה מסוימת באמת הרגשתי שם כמו מלכה. בינתיים למדתי את הלקח שלי (וגם על זה אכתוב מתישהו) והיום אני יותר זהירה. אבל אני עדיין שם. לפחות עד המכה הבאה.