"חיפשתי אותך מקודם. רציתי להזמין אותך להצטרף אלי הערב לנסיעה לגליל".
"הייתי בחוץ עם מיצי ולא לקחתי איתי את הטלפון. וחוצמזה שכבר יש לי תכניות להערב".
"מה?".
"יוצאת לרקוד".
"עם מי? עם הדרקון?".
"איך ידעת?".
"עם מי עוד את יכולה לצאת לרקוד? אגב, הסתכלתי קצת בבלוג שלו. לא נראה לי הדרקון הזה, עושה רושם של טיפוס מפוקפק".
"הדרקון? מה-קרה-לך. הוא כזה ילד מקסים".
"מה? ילד-פרחים?" (הקליטה לא-משהו).
"איזה פרחים. אם כבר אז יותר בכיוון של ילד-סמים...".
(ציטוט חלקי ביותר משיחת טלפון עם פנחס. שלשום בערב).
ביום חמישי בלילה הדרקון לקח אותי לרקוד, אחרי שבבוקר התבכיינתי לו במסנג'ר שמרוב שהוא עסוק בלהתחיל עם בנות, הוא מתעלם ממני - ידידתו הקשישה משכבר הימים, ואף פעם לא מזמין אותי לצאת.
"אבל את כל הזמן עובדת וקמה מוקדם בבקרים. מתי בדיוק את רוצה לצאת?".
"בלי תירוצים. תודה שאתה מתבייש להיראות בציבור עם מישהי שנראית כמו הדודה שלך".
"רוצה לבוא איתי הלילה לאומן 17?".
"כןןןןןןןןןןןןןן".
אז הלכנו לאומן 17.
פעם ראשונה שאני שם. בהתחלה עמדנו למעלה, ליד הבר, ואז הדרקון הלך "לעשות סיבוב" (כלשונו) ואני נשארתי לתצפת מלמעלה, עד שגמרתי את הקרלסברג והסיגריה וירדתי לרחבה לרקוד. ורקדתי. 3 שעות בערך, אולי קצת יותר, עם הפסקה אחת לפיפי.
עיקרי ההתרשמות:
- המקום קטן משחשבתי. לדעתי באלנבי58 היה חלל גדול מזה, הדרקון אומר שלא.
- השירותים מגעילים, מטונפים, מוצפי מים ונטולי נייר. לא מבינה איך אנשים מזדיינים פה, גם בשביל מיליון דולר לא הייתי עושה את זה.
- המוזיקה הייתה מעולה. נקודה. היה איזה קטע אחד (20 דק' בערך) של מוזיקה מוזרה, כנסייתית כזו שלא הבנתי אותה, אבל חוצמזה היה פשוט מצוין. באיחור של כמעט 24 שעות קלטתי שהדיג'יי היה איזה מישהו נחשב מחו"ל, שנדלקתי עליו כבר באמצע השבוע מהתמונה בעיתון.
- ראיתי בחור אחד שפעם, ב"מקסים", רקד לידי ערב שלם. זיהיתי אותו לפי אופן הריקוד שלו וכשהיה קצת אור וראיתי את פניו ידעתי בוודאות שזה הוא. מיד הרגשתי ותיקה בסצינה. J
- אין לי מושג למה הערב כולו היה צריך להיות מלווה בחוויה קשה ומתמשכת במהלכה בחורים זרים לי לחלוטין נצמדו אלי, חיבקו אותי, התחככו בי, הסיטו לי את השיער מהפנים, מיששו אותי, ניסו לנשק אותי וגולת הכותרת - דחפו (אשכרה דחפו!) ידיים לתוך החצאית שלי. אני מבינה שבמועדון יש אוירה מסוימת, ושבחורה שרוקדת לבד נתפסת כ"פנויה" ו"מחפשת", אבל בין זה לבין הסיטואציות הלא-נוחות בלשון המעטה, ובמקרים מסוימים אף משפילות - המרחק רב. בתחילה חשבתי להרחיב את הדיבור בנושא, אבל במחשבה שנייה זה נראה לי נדוש ומיותר.
- מבין כל הבחורים הללו, היה אחד קצת יוצא דופן. הוא נעמד לידי, כרך את זרועו האחת סביב כתפי והצמיד אותי אליו כשהוא אומר "אני חייב להגיד לך משהו". "מה?" אני שואלת אותו, כבר קצת מיואשת אחרי סידרה שלמה של הטרדות. "אני מסתכל עליך כבר הרבה זמן, ואני רוצה להגיד לך שאת הבחורה הכי מרשימה פה. כשאת רוקדת יוצאת ממך אש, עוצמה בלתי רגילה. תזכרי מה שאני אומר לך – את בחורה מאוד חזקה". נתן לי נשיקה על הראש, והלך.
אני לא אוהבת שאומרים לי שאני חזקה, נמאס לי להיות חזקה. גם פנחס אומר לי את זה כל הזמן וזה מעצבן אותי נורא. למה היקום לא נותן לי ההזדמנות להרפות קצת, להיות פעם אחת חלשה?
אתמול בערב פאצ' הייתה אצלי ובישלה לנו ארוחת ערב בריאותית ומאוד טעימה. ט' נכנס לכמה דקות ושניהם חזו בתצוגת דוגמנות - מיצי באופנת החורף 2005, הכוללת שכמיה-נגד-גשם אותה רכשתי לו במיטב כספי באותו בוקר, בה הוא נראה מצודד במיוחד. אח"כ ישבנו לאכול ודיסקסנו די לעומק את סצינת המועדונים. פאצ' אומרת שהמקומות הקטנים הרבה יותר שווים, ולי אין בעיה לבדוק את זה למרות שבעיקרון אני מעדיפה את ההיטמעות ברחבת ריקודים גדולה יחסית. אז אם יש מישהו שיכול להמליץ על מקומות קטנים ושווים המלצתו תילקח ברצינות, ומי יודע - אולי אפילו תיבדק ותדווח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
