עצמאית בשטח

(אוהבים אותך, שולה)

פעם, לפני מיליון שנה בערך, ביקור במסעדה היה אירוע יוצא דופן וחגיגי במיוחד. באזור בו גדלתי לא היו (כמעט) מקומות כאלה, וגם אם היו – לרוב הזדמנתי לשם בהרכב משפחתי כזה או אחר (ארוחת צהרים בשבת וכאלה). בבית קפה או בר ישבתי לראשונה עם חברים רק אחרי החיול, ומעולם לא התעמקתי במה שהוגש לשולחן וכמה זמן זה לקח. לא הבדלתי בין מקום אחד לשני, התפריט תמיד ענה על מבוקשי והיה לי טוב. הייתי מרוצה.

לא עוד.

בשנים האחרונות נהפכתי למן סוג של לקוחה נרגנת וחמוצה במיוחד. המלצרית עולה לי על העצבים על ההתחלה, השירות איטי בצורה מוגזמת, אין בתפריט את מה שאני רוצה, ומה שאני בוחרת – איכשהו תמיד מגיע בצורה לא מזמינה. אני מחרימה מקומות בלי להניד עפעף, מעירה למלצריות בלי חשבון, ולעיתים קרובות מידי מוצאת את עצמי אומרת "אני מכינה את העוגה הזאת פי אלף יותר טוב" (ומיד משתנקת מאימה, כי זה מה שסבתא שלי הייתה אומרת על האוכל בכל מסעדה אליה היו לוקחים אותה).

ביום שישי בצהרים ישבתי עם חברה ב"אוליב" - בית קפה סביר ופופולרי, אותו לא פקדתי כבר כמה שנים. טו-מייק-א-לונג-סטורי-שורט אומר רק שחיכינו כמעט 40 דק' לשתי כוסות קפה קר וכוס מיץ סחוט, אשר הגיעו לבסוף כל אחת בנפרד ובמרווחי זמן מכובדים. דווקא צלחת העוגיות הגיעה כמעט מיד אחרי שנלקחה ההזמנה, ונותרה לה מיותמת באמצע השולחן עד שהגיעה השתייה.

צלחת העוגיות.

האמת – אני לא מכירה אף אחד (חוץ ממני) שמזמין בבית קפה צלחת עוגיות, אבל זו המנה האהובה עלי. ראשית – בגלל שאני אוהבת עוגיות. שנית – בגלל שאני רוצה רק משהו קטן-קטן ליד הקפה. ושלישית – כי תמיד יש בה מבחר מצומצם ונאה של עוגיות "שוות", מהסוג שאני לא מעיזה להכניס הביתה כי אחרת ייעלמו ברגע. הרכבת "צלחת עוגיות" מוצלחת היא מלאכה עדינה הדורשת ריכוז, דיוק ובעיקר – הבנה עמוקה בכל מה שקשור לעוגיות ולאנשים שאוהבים אותן.

לא ב"אוליב". 

באוליב בחרו להגיש צלחת עוגיות המכילה 4 יחידות (כלל מס. 1 - צלחת עוגיות מוצלחת תכיל בין 6 ל 8 יחידות), כאשר 2 מהן נמנו על הסוג של "קילו-בעשר-שקל" מהשוק, והשתיים האחרות בכלל לא היו עוגיות אלא פרוסות של עוגה מבצק פריך עם ריבה – שמיותר לציין שאני עושה אותה פי אלף יותר טוב. על מנת לקצר, אפסח על הסבר מפורט + ניתוח הרבדים השונים והמשמעויות הגלויות והנסתרות של הגשת "פרוסת עוגה" במקום "עוגיה", ואסתפק בכך שאומר שלשף שהרכיב את צלחת העוגיות הנ"ל לא הייתי נותנת אפילו לרחוץ כלים אצלי במטבח. ואסיים בציטוט חברתי היקרה, שעם צאתנו משם פלטה מתחת לשפמפמה האריסטוקרטי – "הביקור הזה עשה לי חשק שלא לחזור לפה עוד הרבה זמן".

מתי הפכתי לכזאת פלצנית?

מקבץ אירועי השבוע

נסעתי עם ט' לקניה מרוכזת בחצי-חינם - מטלה מאוסה המתרחשת אחת לכמה חודשים. לא היו מרק עגבניות "קנור" ולא שעועית אפויה "היינץ". שערוריה. (פאצ' - תרגיעי).

עשיתי את זה על השידה הקטנה שבסלון, מעל התמונות של סבתא שלי שמשובצות מתחת לפלטת הזכוכית, ובכך הצטמצם מגוון הריהוט הביתי ממנו נחסך (לעת עתה) מגע ישבני החשוף ל- טלוויזיה, עמדת העציצים והמיטה של מיצי*.

*וגם השידה בחדר שינה, אבל בה דפקתי את הראש כבר כמה פעמים (כולל השבוע) אז היא עשתה את שלה.

קניתי למיצי מיטה. כמובן שהייתי צריכה ללכת פעמיים לחנות (פעם אחת לקנות, פעם שנייה להחליף לדגם גדול יותר) אבל היה שווה. כשמיצי מתכרבל בה הוא נראה כמו נסיך, חייבת לארגן צילום ולפרסם פה.

הלכתי לרקוד ב"קפה ברזילי", שהתגלה כחלל עוד יותר קלסטרופובי מ"מקסים". הדבר הטוב היחיד שיצא לי מאותו ערב זה שהגרביונים החדשים, שרכשתי ב"משביר" ביום ו' בצהרים לאחר התעמקות ארוכה בהיצע הדגמים, תיחקור מדוקדק של הצוות המקומי ועמידה מייבשת בתור לקופה - עברו בהצלחה את ההרצה והוכיחו עמידות גבוהה במשימה. חזרתי הביתה מבסוטית מהחיים, כשאני בוחנת את בבואת רגלי המשתקפת בחלונות הראווה + במראה שבחדר מדרגות (אין לי בבית), פתחתי את הדלת ומיצי קפץ עלי באושר ועשה לי בהם חור.

למסירה כלב קטן וחמוד + שק אוכל + מיטה תואמת. עדיפות למי נמנע משימוש בגרביונים.