7 שנים רצופות הייתי סטודנטית, מתוכן 5 ראשונות במשרה מלאה (תואר שני לא נחשב). הייתה תקופה נפלאה אבל קשה. קשה להיות סטודנט. בעיקר כלכלית.

מאז גיוסי לצבא איני גרה בבית הורי ומעולם לא העליתי בדעתי לחזור לגור שם. כל עוד עבדתי לפרנסתי הצלחתי איכשהו להחזיק מעמד אך עם תחילת הלימודים הקושי התגבר. מחפשת בנרות כל עבודה בה אוכל להחזיק במקביל ללימודים, מתקיימת בדוחק ומצטמצמת ככל האפשר. לאורך שנת הלימודים יש עבודה בכיתות הציור ועוד אפשרויות כאלו ואחרות בתחומי הקמפוס, אבל בקיץ צריך למצוא פתרון אחר. אבא סידר לי איזושהי עבודה לאוגוסט-ספטמבר, אך עדיין עומדים בפני 6 שבועות ארוכים של מבחנים (יוני-יולי) בהם אין סיכוי שאוכל לעבוד באופן מסודר. את החשבונות, לעומת זאת, צריך לשלם (לא לוקחת גרוש מיותר מההורים. מספיק הם נושאים ברוב עלות שכר הלימוד וגם זה לא מעט).

מה תעשי שולה?

תחשבי. תחשבי טוב.

מעלעלת בעיתון, מנסה לדלות רעיונות. מודעה קטנה תופסת את עיני: "דרושות צעירות לעבודה בשירות שיחות אירוטיות. עבודה מהבית". מהבית? מתאים לי. התקשרתי.

שיחות אירוטיות. נשמע רע, הא?

היום כבר אף אחד לא מתרגש מכלום. ילדות בנות 14 מתפשטות באמצע שיינקין עבור חולצה ומכנסיים, מבחני הבד למגישת ערוץ הפלייבוי הומים מילדות טובות גבעתיים ויש אפילו הפקות פורנו כחול-לבן וכוכביהן מתראיינים בלב הפריים-טיים. אבל לפני 10 שנים (בסה"כ עברו 10 שנים...) מי שמע על סטודנטית מחונכת מבית טוב שעובדת בשירות שיחות אירוטיות? אף אחד. ואני בטח לא הסגרתי את סודי.

ובמה בסה"כ מדובר?

קודם כל – מבחינה טכנית, מדובר על תקופה שונה לחלוטין. טרום שיחה מזוהה, טרום שיחה ממתינה, טרום טלפון סלולרי. לי אישית עדיין היה בבית מכשיר טלפון עם חוגה ובקיץ 1993 שיפשפתי עליו טוב טוב את האצבעות.

התקשרתי למספר שהופיע במודעה, נוקטת בטון דיבור נמוך וצרוד במקצת, ושוחחתי עם בחור חביב בעל קול מלטף שהתהדר בשם "סטיב" (מה זה פה, לאס ווגאס?). סטיב התעניין בביוגרפיה הכללית שלי, אמר שיש לי קול נעים והסביר שמהמוקד יתקשרו אלי, ימסרו לי מספרי טלפון של "לקוחות" (נשמע נורא, נכון?) כולל בקשותיהם והעדפותיהם ואני אתקשר אליהם מהקו שלי ואבצע את השירות. הוא ישלם לי עלות שיחה של "בזק" + שכר הטרחה שלי, ע"י העברה ישירה לבנק. מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים ואני לא ידעתי את זהותו האמיתית. בחרתי לי כינוי אקזוטי משהו והתחלתי לקבל שיחות.

שיחה אירוטית מהי?

אני זוכרת במטושטש את השיחה הראשונה. הייתי נבוכה קצת, בכל זאת – פעם ראשונה. כל השיחה הוטרדתי מהאפשרות שזה בעצם סטיב שבוחן אותי אבל איכשהו זה עבר, וכנראה שגם בסדר כי עובדה שהשיחות הבאות המשיכו לזרום בשטף, ומהר מאוד קלטתי את הרעיון: גברים אוהבים חיזוקים. נקודה. שיגידו להם שהם גדולים ומוצלחים והכי טובים בעולם, שישמעו שמי שנמצאת מהצד השני של הקו היא הכוסית האולטימטיבית ושכל מה שבא לה בערב קיץ חם זה להיות איתם ולהגשים להם כל פנטזיה אפשרית. חבל רק שקו הטלפון מפריד בינינו "אולי תתני לי כתובת, מותק? תוך 10 דקות אני אצלך ותראי איזה טוב אני יעשה לך" "בטח. אתה תעשה לי הכי טוב בעולם. אחחח רק מהקול שלך אני רטובה כולי. בוא, נשמע אותך. מה תעשה לי כשתפגוש אותי?". נו, חמודי, תזדרז. משלמים לי עבור 15 דק' שיחה, אני לא עובדת בחינם ורשימת הממתינים אחריך עוד ארוכה.

מי לעזאזל מתקשר לשירות הזה? ועוד בתשלום?

כולם.

כל בית ישראל.

מבוגרים וצעירים, חנונים וערסים, בורים ומשכילים, חמודים ומגעילים, ביישנים ונועזים. כ – ו – ל – ם.

בימים הראשונים מנסה לשמור על דיסטנס ומקטלגת בעיני רוחי את בן שיחי המזדמן כפסיכופט משועמם. לאחר זמן מה נרגעתי, מבינה שעמישראל כולו נמצא בתוך הטלפון שלי, זורמת עם בני שיחי, קולטת את הראש שלהם ומגיבה בהתאם עד לשביעות רצון מלאה של מזמין השירות. הלקוחות הקבועים אוהבים אותי ("את סטודנטית, נכון? יש לך אופן ביטוי מאוד אינטליגנטי"), מתקשרים שוב ומבקשים במיוחד אותי. והאמת? מה רע בכך? הגועל שפיעפע בי בימים הראשונים מתחלף בנימת שעשוע ואפילו תחושת שיכרון מהכוח המרוכז בקצה מיתרי הקול שלי. אם זו הדרך לשחרור לחצים, לא בטוח שזה פתרון רע כ"כ.  

נו, אז אולי בכל זאת יצא לי מזה משהו?

רבים מהמטלפנים רואים בקיום השיחה כשלב ראשון לקראת היכרות אינטימית. סטיב, כנראה מתוך דאגה לא ברורה לשלומי, מזהיר אותי שלא להתפתות לכך אבל אני לא בעניין. אין סיכוי. לאחר שבוע עבודה ראשון בו ביצעתי עשרות שיחות אני סולדת מבני שיחי ומשתדלת למחוק את היכרותנו הקצרה כמה שיותר מהר מזכרוני. ובכל זאת - שניים הצליחו להסתנן וזכו להכיר אותי פנים אל פנים. 

עם הראשון, שהיה מבוגר ממני בשנתיים או שלוש, גלשתי לשיחה ידידותית במהלכה גילינו רקע משותף וקבענו להיפגש בהזדמנות. ההזדמנות נקרתה לאחר שבוע בערך והתמצתה בבילוי לילה משותף, שאני לפחות הייתי מוחקת מהרזומה שלי. האירוע התרחש בדירת הבחור, הממוקמת רחובות ספורים מביתי הנוכחי (אז לא גרתי בסביבה זו) ועד היום כל פעם שאני עוברת שם עולה בי זכר הלילה ההוא.

השני היה מעניין יותר מבחינתי. בחור בן גילי, נשוי לחברתו מאז ימי התיכון. שקוע בשגרה משעממת, נטולת ריגושים. מצד אחד – לא מעיז לעשות שינוי ממשי בחייו, לא מכיר משהו אחר, מעולם לא הייתה לו מישהי אחרת. מצד שני – אינו יכול להמשיך כך. מחפש היכרות עם בחורה נעימה, בת גילו. שתהיה חברת נפש וגם תעשה לו נעים בגוף. זיהה את גרעין הילדה הטובה בקולי, מעוניין מאוד להיפגש. "תבדקי אפשרות. אם לא נראה לך לא אטריד אותך יותר. הנה, קחי את הטלפון בבית שלי, אם אני אטריד אותך – תתקשרי לאשתי. אני מבין שאת סטודנטית, אני מוכן לעזור לך. לתמוך כספית. למה לא? יש לי עסק משלי והכסף אינו מהווה בעיה".

כבר הזכרתי את העובדה שאני סקרנית?

קבענו באיזה יום שישי בצהרים בבית קפה נידח בעיר. גם היום אני עדיין יכולה להעלות את דמותו לנגד עיני: רחב גוף, פנים נעימות, עיניים טובות וחיוך ביישני. אני זוכרת שהזמין מיץ פירות מאבטיח והפציר בי שוב ושוב לטעום. סיפר בביישנות מה על עיסוקו, הירבה לחייך ובאופן כללי נראה לי נינוח משהו, כאילו אין דבר טבעי מכך בעולם. שוחחנו על אשתו ויחסיהם, ואני ניסיתי להבין מה גורם לו, בגילו הצעיר (היינו בני 26 בערך) וללא מטען של משפחה על כתפיו (לא היו להם ילדים), לבחור באופציה מעוותת שכזו. ומה עדיף: גילוי לב בפני אשתו-חברתו תוך סיכון שגרת חייהם או בחירה בדרך השקר והבגידה?. לא ידעתי מה להגיד ובכל מקרה, הבחירה היא שלו ובהתאם להלך רוחו. חזרתי הביתה עצובה במקצת. עליו - שאינו מאושר ואינו מצליח להתמודד בדרך הראויה, עלי – שלא היה לי אפילו עם מי לחלוק את תחושותיי וצערי. הלכתי לישון לשעה קלה וקמתי לתוך קלחת הלימודים ושיחות הטלפון. לא שוחחתי עימו מאז ואיני יודעת מה עלה בגורלו ובכל מקרה אני מקווה שהיטיב בבחירתו. 

הבחורות המאיישות את המוקד מחבבות אותי ומרימות מידי פעם סתם טלפון לשאול מה נשמע. לאחר מספר שבועות, עם סיום תקופת המבחנים, עזבתי את העבודה בשירות השיחות והתחלתי לעבוד בעבודה "נורמלית" במשרה מלאה. מהמוקד התקשרו וביקשו שלפחות אמשיך לעבוד בשעות הלחץ של סופשבוע אבל אני איני מעוניינת ולא אהיה יותר מעוניינת. גם ובפרט לא באופן אישי, למגינת ליבו של בחור זה או אחר.

כמה חודשים אחר כך נפגשתי עם חברה טובה, והלכנו לראות את הסרט החדש של רוברט אלטמן "תמונות קצרות" בבניין האופרה בקצה אלנבי. הסרט מציג מספר סיפורים נפרדים המתרחשים במקביל ברחבי העיר לוס אנג'לס במשך יום אחד, ובסופו של דבר נשזרים אחד בשני. אחד מהסיפורים עסק בזוג בני 30 בערך, נשואים ומטופלים בשני ילדים קטנים. הבחורה מתפרנסת ממתן שירות שיחות אירוטיות במקביל להיותה עקרת בית, ובסרט רואים כיצד היא מדברת בטלפון תוך כדי שגרת הטיפול בילדים ושאר עיסוקי הבית. הסרט העלה את הנושא על סדר היום ופתאום זה נהיה לגיטימי. "שטויות. בסך הכל העמדת פנים. לי אין שום בעיה שהחברה שלי תעבוד בזה". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. הבחורים המעטים בפניהם חשפתי את סודי הגיבו בהפתעה ובעניין, אך מיד מיהרו לוודא כי איני עוסקת בכך יותר.

אחרית דבר

לפני כמה ימים ניהלתי צ'ט סוער מול בחור בן גילי ובשלב כלשהו עברנו לטלפון. הוא היה מעוניין להיפגש במיידית ואני לא. מפה לשם ליבי לא עמד באותות המצוקה שהוא שלח לכיווני והחלטתי לצ'פר אותו. 10 דקות מאוחר יותר שמעתי אותו מתפרק לחתיכות. "בואינה, את גדולה. יש לך את זה" פלט כשחזרה אליו נשימתו.

"אני מקצוענית, חמודי"