עצמאית בשטח

לאורך שנים שכנעתי את עצמי שאני לא זקוקה לה, לא צריכה לקבל אותה מאחרים ולא מסוגלת להעניק אותה לאף אחד, וגם מי שישן איתי באותה מיטה לאורך חודשים ושנים כמעט ולא שמע זאת בקול רם ממני. בחורים מזדמנים שהתעכבו אצלי בין הסדינים אמרו שאני מיוחדת וביקשו לשמור על קשר. "אפשר לאהוב אותך?" הם היו מחבקים אותי חזק "בואי נהיה ביחד, תני לי לשמור עליך". ואני הייתי תולה בתקרה מבט אטום ואומרת "נראה. נדבר", ובבוקר שלאחר מכן מסננת את השיחות הנכנסות שלהם.

לאחרונה הכל השתנה ואני מחפשת אותה נואשות אצל כל אחד, בכל פינה. "אתה אוהב אותי?" שאלתי כל אחד מהקבועים שלי בנפרד, וכשהם אמרו "כן" ידעתי שהם התכוונו באמת. (הבהרה: לא כולל פנחס. הסוכן הסמוי מתוכנת לציית לפקודות המטכ"ל שהוא מקבל, ונא לא לבלבל אותו עם העובדות). הדודה, שלאחרונה שינתה קו והשתפרה להפליא, כתבה בכנות ובאופן מרשים על הצורך הנשי (והאנושי?) בחיבוק ואהבה וזכתה לתגובות אוהדות מול קיתונות של לעג, ואני משוטטת בין הבלוגים הנשיים ותמיד נדהמת מחדש. יש פה קאדר מרשים של נשים שיוצקות לתוך הרשת את החיים שלהן, מעומק הלב והנשמה. הן כותבות על אונס והשפלה, על אלימות וזלזול מצד בני זוג והחברה בכללה. על חיי היומיום לצד ילדים בעלי צרכים מיוחדים ואהבות מיוסרות, על אנורקסיה ובולמיה ושכרות וסמים ודיכאונות. על זיונים מזדמנים, אכזבות, הפלות, ימים שחורים ולילות לבנים ואני מתרגשת ומתחלחלת ולא מעיזה להגיב, כי אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך לגמור ומעדיפה לספוג את הכל לתוכי ולהמשיך לשתוק. אני מודעת לכך שאני כבר לא כותבת פה רק לעצמי, שיש מי שקורא ומגיב ומושפע ואף פונה בפרטי. כולם פה יודעים שאני על כדורים וכבר כמעט ובכלל לא בוכה, והתפקוד שלי תקין פחות-או-יותר ואסור לי להגיד את מה שארשום בסוף הפיסקה. אבל אין לי ברירה, פה זה המפלט הבטוח(?) האחרון שלי, אני חייבת להקיא את הכל החוצה, אני חייבת לצעוק. עבר עלי שבוע עמוס ומתיש ולא הייתה לי דקה לעצמי, אז רק הבוקר, כשהתעוררתי, היה לי זמן לשכב שעה ארוכה במיטה ולבכות. לנסות לחשוב מה היה ומה יהיה ולהודות שנכון לרגע זה הכל חסר טעם בעיני. שאני רוצה להישאר עצומת עיניים ומכוסה, ולא לקום לעולם.

השבוע עבדתי כמו מטורפת מסביב לשעון, ולמרות זאת לא הספקתי לגמור את הטיוטה הראשונה של חוות הדעת שהייתה אמורה להימסר ביום ראשון. אז לקחתי את החומר הביתה והבטחתי לבוסית שלי שיהיה מוכן במוצ"ש, וגם שאני זוכרת שהשבוע זה הדד-ליין להגשת הדו"ח של פרויקט אחר ושרצוי גם למצוא זמן לסדר מחדש את הניירת על המדפים, כי צבעו אצלנו והבלגן חוגג. אי לכך ובהתאם לזאת, אין לי ברירה אלא לדחות את עצימת העיניים לשבוע הבא ועם הקוראים הסליחה.