עצמאית בשטח

להתעלם.

הכי טוב.

לא?

למחרת ט’ חוזר לעצמו. לא זוכר על מה דיברנו אתמול (או עושה את עצמו?), מסכם לעצמו את חווית ההשתכרות הראשונה בחייו ("זוועה. הייתי בטוח שאני הולך למות. בחיים אני לא נוגע יותר בוודקה. איזה מזל ששמרת עלי, נכון?") והסתלבט חוזר לשרור במחוזותינו. את היום כולו העברנו בשיזוף עצל ומעורטל ולקראת ערב שמנו פעמינו צפונה, הביתה, נדחקים בתוך טור מכוניות צפוף, שרים שירים תוך תיפוף על בקבוקי קנקל ריקים ומושכים מבטים ותגובות מיושבי המכוניות השכנות. מאחורנו, נשארו קבורים בחול רגעים גנובים של אינטימיות וכנות אשר איש מאיתנו לא מעיז, ובמשך זמן רב לא יעיז, לחשוף אותם בשנית.

מה העניין, שולה?

מה כבר מסתובב לך בראש? בחוג מדברים על זה שאתם אולי בעצם זוג אבל את מחייכת לעצמך, יודעת שזה לא כך ומעולם לא רצית שיהיה כך. ואולי זו רק את העיוורת, המתכחשת? ט’ אומר שאצלך הנסתר רב על הגלוי, שומע ממך על בני זוג מזדמנים ומגיב בתוקפנות-מה ("מה את רוצה? אני מקנא לך, רוצה שיהיה לך מישהו נורמלי, לא כל הפסיכים האלו שאני-לא-יודע-מאיפה-את-מביאה-אותם. את יודעת שאת חשובה לי"), מחפש את קרבתך בכל הזדמנות, תמיד מעוניין להיות שם לצדך.

ואת?

לא יודעת. מעולם לא הסתכלתי עליו בצורה כזאת. כל החברות שלנו מבוססת על היות שנינו שונים, אאוט-סיידרים בנוף האוניברסיטאי הרוחש סטודנטים המבקשים למצות כמה שיותר את רווקותם מול סטודנטיות הרוצות להתחתן כמה שיותר לפני סוף התואר (השאיפה: להגיע לבחינות של סוף שנה ג' עם בטן). ומה עכשיו? זה הכל ב"כאילו"? גם אנחנו בעצם רק מחפשים? גם הקשר החברי שלנו אינו אלא בסיס לגיבוש זוגיות? מה, אנחנו לא שונים?

ההתפתחות הבאה בעלילה מגיעה הרבה אחרי. לפחות שנה אחרי. ט’ ואני מבלים יום שלם בעבודת-שטח לצורך המחקר אותו אנו מבצעים במסגרת הלימודים. בדרך חזרה אנחנו קונים משהו לאכול ומתיישבים לפיקניק קטן בלב הנוף הגלילי הפראי. צהרי יום חורף והשמש הנעימה שהייתה נעלמת פתאום. הרוח מתחילה לנשוב ונהיה לנו קר, אבל אנחנו מנסים לגנוב עוד כמה דקות של מנוחה לפני שנתחיל את הנסיעה הארוכה הביתה. ט’ אומר שהוא יחבק אותי קצת ונתחמם לנו ביחד.

"למה אתה מסתכל עלי בצורה מוזרה כזאת?"

"אני פשוט מתכנן איך לעשות את זה"

"את מה?"

"את זה"

ושתי שפתיים חמות ורכות נצמדות לשלי.

"אתה מתכנן את זה כבר הרבה זמן?"

"תמיד יש לך מה להגיד, נכון? פעם אחת תשתקי וזהו".

ט’ מנשק באופן מושלם (אם ככה זה כל ההומואים אז אני פשוט לא בצד הנכון) ושולה, שהיא לא פראיירית, מרימה את החולצה וממצה את העונג. שולה דוגלת ביושר וכנות, ונאמנה למנהגה שלא להיכנס לפרטים תציין רק כי פרטי הלבוש האחרים נשארו במקומם, ובמילים אחרות: החוויה לא גלשה אל מתחת לקו החגורה. 

ומה עכשיו?

מילא פעם אחת, אבל פעמיים?

שולה שונאת מתמטיקה, אבל החוויה הגלילית שכנעה אותה שלפעמים צריך לעשות חשבון: נראה מצוין, מנשק מדהים, יזם את הצעד הראשון (אבל נרתע מלהתקדם מעבר לו) ואולי עם דחיפה קטנה מצידה (סה"כ עד כה הפגינה קשיחות-מה) אפשר יהיה לקדם את זה לאנשהו. שולה מוכנה להסתפק גם בסימון "וי" על משבצת ה"סקס חד-פעמי עם הומו" (שולה חובבת סימון-וי-על-משבצות) וגם אין לה שום בעיה עם תשובה שלילית – רק לא להישאר במצב המעורפל הזה.

ובאמת היא קיבלה תשובה שלילית ("חשבתי על זה כל הסופשבוע, והגעתי למסקנה שלא משנה אם אני שלם עם עצמי או לא – אני הומו. אז אני מעדיף שלא יהיה בינינו כלום"), ולא הייתה לה שום בעיה עם זה (אם כי בתוך-תוכה הצטערה על המשבצת שלא סומנה ואשר מי יודע אם תסומן אי פעם. נכון להיום: טרם סומנה).

אבל לו כנראה הייתה.

נהיה פתאום זר. מסתכל עליה בפנים חתומות, מדבר בהתנשאות, כבר כמעט שלא לומדים ביחד, הוא הכיר מישהו וגם אצלה יש התפתחויות מסוימות (הכירה את ל') וימים ארוכים עוברים ללא כל קשר טלפוני. שנת הלימודים הסתיימה והקשר למעשה נותק. בשנת הלימודים הבאה (האחרונה) יחלפו פעם או פעמיים אחד על פני השניה במסדרונות הארוכים וינידו בראשם. זה הכל.

עברו שנתיים.

ט’ מתקשר אלי לעבודה ואומר שהגיע הזמן לחדש את הקשר. "שנתיים אנחנו כבר לא מדברים. די, הגיע הזמן לחזור להיות חברים". אני קורקטית, אומרת "כן, למה לא" ומתכוונת ההיפך. אצלי הזמנים קשים  ואין לי ראש אליו. ט’ קולט את המסר ונסוג.

עוברות עוד שנתיים ואנו נפגשים במקרה ברחוב בצהרי יום שישי. הוא מאושר מהפגישה ולא מוכן להרפות, מתעניין איפה אני עובדת כרגע (החלפתי משרד) ומסתבר שיש בנינו קשרי עבודה שאני לא ידעתי על קיומם. הטלפון שהגיע ביום א' בשעות העבודה לא הפתיע אותי "לא יעזור לך כלום. אני לא מתכוון לוותר כמו לפני שנתיים. נתתי לך את הזמן שלך, ואם יהיה צורך אתקשר אליך כל יום למשרד, עד שתסכימי לתת לי את הטלפון בבית". טוב, הייתה לי ברירה? ט’ קפץ אלי באותו ערב (מסתבר שהוא גר 2 רחובות ממני) ומאז אנחנו שוב חברים טובים. הכי טובים בעולם.       

אחרית דבר

מאז עברו יותר מ 3 שנים והיום הקשר בנינו חזק במיוחד. ט’ ניחם אותי בזמנים הכי קשים אחרי הפרידה מד' ("הוא דפוק, מה יש לך ממנו?"), הוא מבשל לי ואני אופה לו, אני מגהצת לו לפעמים והוא עוזר לי לנקות את החלונות. לפני כמה חודשים הופעתי אצלו ב 12:00 בלילה נסערת אחרי דייט גרוע במיוחד. ישבנו ביחד ברחוב על המדרכה, ט' עישן סיגריה וליטף לי את היד שעה ארוכה עד שהסכמתי לסגת מתכנית חיתוך הורידים שנרקמה במוחי וללכת הביתה לישון ("זה הכל בגללך. אתה תמיד אומר לי לתת צ'אנס לבחורים אחרת אמצא עצמי לבד לעולמים. אתה יודע כמה סבלתי הערב? פעם ראשונה בחיים שלי שהייתי חייבת להסתלק באמצע הדייט" "תרגעי. לא מתאים לך להתרגש מאיזה חנון. תתקשרי אלי בבוקר ותגידי שאת מרגישה יותר טוב, בסדר?").

ט’ הוא החבר הכי טוב בעולם שלי. בזמן האחרון הוא עזב את השכונה ויחזור רק עוד כמה שבועות, ואני מתגעגעת. לפני כמה ימים הוא קפץ לבקר, אמר שאני נראת עייפה (נראה איך אתה תראה אחרי לילה שלם בצ'ט) ושהוא צריך להכין לי סיר עם קציצות כדי שאני אתחזק ("מכיר אותך. כשאני לא כאן את אוכלת רק יוגורט"). עזרתי לו בקבלת החלטות לגבי עיצוב הדירה החדשה (ובמילים אחרות: החלטתי בשבילו) והוא אמר שמזל שיש לו אותי ומה הוא היה עושה בלעדי, והלך.

חברים טובים זה הדבר הכי חשוב בעולם, ושום סימון-וי-על-משבצת לא משתווה לזה. אני אוהבת את ט' ומודה:

1.       לאלוהים (או מי שזה לא יהיה) שנפגשנו בכלל.

2.       לט', שהתעקש לשמר את החברות בינינו למרות שאני לפעמים סתם פולניה אנטיפתית.

הפעם אין הערות. לא את הכל צריך לנתח.