עצמאית בשטח

מזמן לא היה לי כזה שבוע שחור. מחזור קשה במיוחד (שירת הברבור או מה?), סדרה של סמס'ים והודעה בתא הקולי שגרמו לדימום בפצע שחשבתי שהגליד סופית, ונסיעה ארוכה לצפון ממנה חזרתי חולה. למחרת הגעתי לפגישה בעיר, וכשהצלחתי סוף סוף לייצב עצמי מול הראי בשירותים הקטנים והמטופחים שבמשרד המפואר, ראיתי פרצוף שהיה כ"כ לבן עד שהנמשים שעליו נעלמו. ב 6 בערב זחלתי למיטה, תוך כוונה שלא לצאת ממנה לעולם, כשטלפון שהתעניין בשלומי תפס אותי רגע לפני שטבעתי בשלולית עמוקה של רחמים עצמיים. (איך אתה תמיד יודע להתקשר בזמן?)

התעוררתי אחרי 12 שעות (לא כולל 2 הפסקות לפיפי), וכשהתמכרתי בעיניים עצומות לזרם המים החמים במקלחת, יצא לי פתאום מהפה במין טבעיות כזו שיר שהלחן שלו התיישב לי בראש לפני כמה ימים, ושכמה שניסיתי לא הצלחתי להיזכר מאיפה הוא בא.  

לפני שבוע מסרתי את מגפי הפלטפורמה האהובות שלי לתיקון. קניתי אותם בחורף שעבר, וכבר העקב שלהן נשבר. המוכר בחנות אמר לי שלצערו כבר לא מייצרים את העקבים הללו אבל הוא יעשה כל מאמץ למצוא משהו ולבצע את התיקון. הוא רשם את מספר הטלפון שלי, על מנת להתקשר אלי כשיהיה מוכן, וכשגמר הקיף בעיגול את שלושת הספרות האחרונות והרים את העיניים שלו "את רואה את זה? זה מספר מאוד חזק. זה אומר שיש מלאך ששומר עליך". "תראה, זה לא ממש הטלפון שלי" אין לי מושג למה אני מנסה להסביר לו, אולי כדי שיחשוב שאני נחמדה ויתקן לי את המגפיים "זה של העבודה, רשום בכלל על שם החברה", "הוא צמוד אליך?", "כן", "אז זה מה שנחשב. שתדעי לך שאת בנאדם מאוד מיוחד, מישהו למעלה סימן אותך".

אני מקווה שהמוכר הזה יהיה כשאגיע לאסוף את המגפיים שלי. אני רוצה לשאול אותו איך אפשר לברר את זהות ה"מלאך", יש לי חשבון ארוך לסגור איתו.    

מאוד-מאוד ארוך.