עצמאית בשטח

השבוע נכחתי בציון דרך חשוב בחייו של אחשלי ד'. הוא ביקש שאבוא ואני הגעתי. הכל היה כמו שחשבתי שיהיה - המקום, האנשים, האווירה, הנאום ש-ד' נשא. אפילו את התגובות של זו שישבה לידי יכלתי לצפות מראש כמעט אחת לאחת.

הכל חוץ מדבר אחד. כי ההפתעה הרי תמיד מחכה במקום הכי בלתי צפוי, מאחורי הסיבוב בו הראות היא לכאורה הכי טובה בעולם. ואני הייתי כל כך בטוחה שאני מחוסנת, שהכל כבר מחליק מעלי, עובר ליד, לא משאיר סימן, קטן עלי. אבל באחד מערבי השבוע הופתעתי בגדול למצוא את עצמי מתרגשת (כמעט) עד דמעות, מתאפקת בכוח שלא לבקש את רשות הדיבור, שלא לקום ולהגיד בקול רם מול קהל של כמה עשרות אנשים כמה שאחשלי ד' הוא הכי-הכי בעולם. בשבילי.

מאותו ערב יש למיצי ולי משחק חדש: כשהוא קופץ עלי בשמחה כשאני חוזרת הביתה או יוצאת בבוקר מחדר השינה, אני תופסת לו את הראש בשתי ידיים, מנשקת אותו באף ואומרת (בשמו) "קוראים לי מיצי ואני מתוק", ואז הוא עושה אפצ'י כזה (כמו תמיד אחרי שמנשקים אותו באף) ואני עונה לו "אוהבים אותך מיצי!!!!". מעניין מתי ימאס לנו.